עומק – פרק ארבע-עשרה

"למה יצאת איתם למשימה?" נייג'ל שאל אותה כאשר שניהם עמדו אחד מול השני באותו חדר אימונים. היה ריק מסביבם, וזה גרם לליבה של סיאנטה לדפוק.
"זה סיפור ארוך. ראיתי אותם יוצאים ומארס השאיר את הדלת פתוחה אחריו, אז עקבתי אחריהם…" היא אמרה ובלעה את רוקה, משפילה את ראשה.
"אני יודע מה הייתה המשימה שלהם." הוא עדיין לא הוריד את מבטו ממנה, כמו תמיד. "זה היה רחוק. שחית כל הזמן הזה? הצלחת לנשום מתחת למים?"
סיאנטה הנהנה והרימה את מבטה. כשעיניהם נפגשו, הלב שלה דפק עוד יותר בחוזקה. כל פעם שהיא הביטה בו, היא פשוט לא הייתה מסוגלת. היא רצתה לחבק אותו שוב, להרגיש את המגע שלו. להרגיש את הידיים השריריות שלו תופסות בה. להרגיש את הגוף שלה מאבד שליטה.
היא הנהנה, והוא העלה על פניו שוב פעם את אותו חצי חיוך. היא יכלה להרגיש סומק קל עולה על פניה.
"כל הכבוד." הוא אמר לה, וזה גרם לה לחייך. הם היו קרובים אחד לשני, והיא יכלה להרגיש את הנשימות שלו על פניה. "אבל זה מסוכן. מי יודע מה היה יכול לקרות לך?"
"אני יודעת, אני מצטערת, אני פשוט…" היא ניסתה למצוא מה להגיד, ולא הצליחה.
"את כן מתאימה לצאת למשימות." הוא אמר בפשטות. "אבל לבד זה מסוכן. הם לא ידעו שאת מאחוריהם. אם היה קורה לך משהו, הם לא היו יכולים להציל אותך."
הרעד בקולו גרם לסיאנטה בלבול. היא הרגישה שבאמת אכפת לו ממנה, שהוא באמת מאמין בה אבל לא רוצה שהיא תפגע. זה גרם למחשבות רבות לעלות במוחה.
האם הוא מרגיש אליה גם משהו? האם הוא חושב עליה באותה צורה שהיא חושבת עליו, או שהוא פשוט מתייחס אליה כמו שהוא מתייחס לכל תלמיד אחר?
אבל זה לא משנה. גם אם הוא מרגיש אליה משהו, זה לא יכול לעבוד בניהם. אסור כאן מערכות יחסים, לא עד שההכשרה תסתיים. אם אסור לשני נערי מסדר להיות ביחד, זה לא יהיה אפשרי שמדריך ונערת מסדר יהיו ביחד. זה פשוט לא בסדר.
אייס הזהיר אותה, והיא זוכרת את זה עד היום.
ובגלל זה היא התרחקה מעט אחורה. למרות שהיא רצתה להשאר קרובה אליה, להמשיך להרגיש את הנשימות הנעימות על פניה, היא ידעה שזה לא בסדר.
"אבל לא קרה לי כלום, ומהיום אני לא אצא למשימות לבד." היא אמרה בפשטות.
הוא נאנח, ואז התרחק מעט וירד מהמזרון שהם עמדו עליו. הוא התיישב על אחד משני הכיסאות שהוא הביא לפני שסיאנטה הגיע, והביט בה. "אני רוצה שתתרגלי את מה שעשית בפעם הראשונה."
סיאנטה הנהנה, והתחילה לעשות את זה. היא פשוט עשתה זרמי מים ארוכים עם שני ידיה, והם הסתובבו ברחבי כל חדר האימונים. נייג'ל סימן לה על לוחות המטרה, והיא הבינה. היא התחילה לזרוק את הזרמים לכיוון לוחות המטרה, מתמקדת בכך.
היא כמעט תמיד פגעה באמצע. כל הלוחות נרטבו בסופו של דבר, ואז היא הפסיקה.
נייג'ל קם והוביל אותה לכיסא השני. היה לה קשה ללכת כי היא כבר התעייפה.
היא התיישבה על הכיסא והתנשפה, בזמן שהוא הלך והביא לה בקבוק מים. היא שתתה את רובו, ואז שמה אותו ואת תכולתו על הרצפה.
נייג'ל התיישב בכיסא לידה. הכיסאות שלהם היו קרובים אחד לשני, ולא היה לה נעים להרחיק את הכיסא שלה, אז היא נשארה כך. כשהוא הסתובב אליה והביט בה, הברכיים שלהם נגעו אחד בשני. היא הרגישה שוב סומק קל עולה על פניה, והיא קיוותה שהוא לא שם לב. גם אם הוא כן, הוא בטח חושב שזה מהמאמץ, לא?
"אני יודע שאת שונאת שאומרים לך את זה, אבל את מתקדמת מעולה." הוא אמר לאחר שהשתיקה בניהם התחילה להיות מביכה. "את באמת מוכשרת."
"אני לא." סיאנטה השפילה את מבטה וחייכה. הוא באמת חושב ככה, זה ריגש אותה.
"את כן." הוא אמר בפשטות.
"אמרת בעצמך שגם אתה היית מתקדם, נכון?" היא שאלה, עדיין לא מביטה בו. היא שיחקה עם האצבעות שלה.
"כן." הוא אמר וגיכח. "היו זמנים…"
"בן כמה אתה?" היא שאלה לפתע, מרימה את מבטה.
"21." הוא נאנח. "נבחרתי בגיל 17."
סיאנטה בחנה אותו לשניות אחדות עם עיניה, עוברת על גופו. הוא היה בנוי כל-כך טוב. כל השנים האלו של האימונים במסדר, זה כנראה מה שגרם לו להיות כזה.
הוא שם לב שהיא בוחנת אותו, ואז היא השפילה שוב את מבטה. היא הרגישה את עצמה מסמיקה עוד יותר. זה היה מביך, היא צריכה להיות יותר זהירה.
"ההורים שלך שלטו ביסודות?" היא שאלה, עדיין לא מביטה בו.
"לא יודע." הוא אמר.
"מה זאת אומרת?" היא שאלה בבילבול.
"אני יתום."
היא הרימה את מבטה והביטה בו ברצינות. היא לא הייתה בטוחה מה להגיד, וכשהיא פתחה את פיה היא גימגמה. "אני מצט-ערת…"
"זה בסדר." הוא הביט עמוק בעיניה, לא מזיז את מבטו. "באמת."
"היית בבית יתומים?" היא שאלה בקול חלש, לא בטוחה אם זה בסדר לדבר על הנושא הזה.
"לא, גרתי ברחוב." הוא אמר, והיא פשוט הרגישה צביטה בלב שלה. היא לא האמינה לזה.
"לבד?" העצב נשמע בקול שלה, אבל הוא פשוט דיבר על זה בצורה כה רגילה, כיאלו שזה לא דבר נוראי בכלל.
"לא, עם אח שלי." הוא אמר, נאנח.
"הוא היה עצוב כשעזבת…?" סיאנטה שאלה.
"הוא עזב שנה לפני." הקול של נייג'ל סוף-סוף הראה רגש מסויים. כאן זאת הייתה נקודה רגישה, סיאנטה ידעה את זה.
"אז היית שנה לבד?" היא שאלה, הגרון שלה היה יבש.
"כן, אבל הסתדרתי. הוא לימד אותי איך להסתדר." הוא אמר בפשטות.
"אז ידעת שנה לפני שנבחרת שאתה עומד להבחר, לא?" היא ניסתה לעלות על פניה חיוך מעודד, אבל לא הצליחה.
"האמת, שלא." הוא התמתח. השרירים שלו בלטו מבעד לחולצה הארוכה שלו, ולסיאנטה נהיה טיפה חם כשהיא ראתה את זה. "הוא נבחר כשהוא היה בן 18, ואני הייתי בן 16. חשבתי שאני לא עומד להבחר, כי אם כן, זה היה אמור לקרות כבר. אבל לבסוף נבחרתי."
"בטח ממש שמחת, להפגש איתו שוב." היא אמרה בתקווה.
"לא נפגשנו שוב." הפעם היא הייתה זאת שהביטה ישר בעיניו. "הוא ביסוד האדמה. נבחרתי ליסוד המים. לא ראיתי אותו מאז גיל 16, מאז שהוא נפרד ממני ועזב להכשרה שלו."
וברגע הזה סיאנטה הבינה הכל. היא נזכרה בשיחה שהייתה להם לפני שבועיים, באותו לילה. היא נזכרה איך הוא התעקש על כך שהוא מבין מה היא מרגישה. היא פשוט יכלה לדמיין את זה. הוא עוזב את אחיו, מאבד כל מה שיש לו. זה כמו שהיה לה עם קאיה – להפרד ממישהו שקרוב אלייך.
הוא באמת ידע איך היא מרגישה. הייתה לו תקווה כשהוא נבחר, היא פשוט ידעה את זה. הוא דמיין איך הוא ואחיו ממשיכים לחיות ביחד, כמו שהם תמיד עשו. אבל זה התנפץ בפנים שלו, ואז הוא הגיע לכאן.
וקרה לו בדיוק מה שקרה לה.
כולם ציפו ממנו להיות הכי טוב, יותר מכולם, למרות שהוא בכלל לא ידע שהוא עומד לבוא לכאן. הוא לא היה בטוח אם הוא יצליח לעבור את זה בלעדיי אחיו, אבל כולם המשיכו להפיל עליו לחץ גדול, וזה בטח הרג אותו מבפנים.
כשהיא הביטה בו, היא לא יכלה להתמודד עם זה יותר.
הוא קם מן הכיסא שלו, אבל לפני שהוא הספיק להתקדם לאנשהו היא תפסה בידו. אותו מגע חמים שלו העלה בה הרגשה נעימה בבטן.
"נייג'ל." היא אמרה, והוא הביט בה. עיניו הכחולות נראו עצובות, והיא לא רצתה לראות את הפרצוף הזה על פניו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא העדיפה את אותו פרצוף אדיש.
היא קמה מן הכיסא, ואז פשוט חיבקה אותו. היא כרכה את ידיה סביב הגב שלו, והוא החזיק בעדינות בראש שלה וליטף את שיערה. חיוך ענקי עלה על פניה, והיא טמנה את פניה בחזהו השרירי, מקבלת את אותה הרגשה נעימה בלב כמו בפעם הקודמת שהיא חיבקה אותו.
"אני מצטערת שאמרתי שאתה לא מבין אותי." היא אמרה בקול חלש, פשוט זורקת לאוויר את מה שהיא חושבת. "אני מצטערת שכעסתי על זה שניסית להבין אותי. לא באמת הבנתי מה אתה עברת, אני שפטתי אותך בלי לדעת."
"את לא צריכה להצטער על שום דבר." הקול שלו פשוט נשבר, והיא הידקה את החיבוק. היא החזיקה בחוזקה בחולצה שלו מאחור, נושמת את הריח הנעים שלו.
היא הרגישה מדהים, ורצתה להשאר כך לנצח. כשהראש שלה נשען על החזה שלו, היא יכלה לשמוע את דפיקות הלב שלו, שהיו חזקות ומהירות.
"אני כן, אני באמת מצטערת. תודה שהיית שם, שניסית להבין אותי." היא המשיכה לדבר. היא קיוותה שהיא לא יוצאת מטומטמת, כי ככה היא הרגישה.
"אני מבין אותך סיאנטה, באמת." הוא אמר.
היא הרימה את המבט שלה והביטה עמוק בתוך העיניים שלו. הם הביטו אחד בשני ככה שניות ארוכות, ואף-אחד מהם לא ניתק את המבט שלו. היא הרגישה שוב פעם את הנשימות שלו על פניה, את ידיו נכרכות סביבה, מלטפות את הראש שלה בעדינות. עיניו הכחולות נצצו, והיא הרגישה שהיא שוקעת בהן.
זה היה רגע מדהים. נייג'ל התקרב אליה לאט לאט, והיא יכלה לדמיין את השפתיים שלו כבר נחות על שלה, אבל משהו עצר אותם. הם שמעו צעדים מחוץ לחדר האימונים, שהגיעו מהמדרגות.
סיאנטה ישר התרחקה ממנו, מרימה את הבקבוק מן הרצפה ושותה את הטיפות האחרונות שנשארו שם.
למזלה, כשאייס נכנס לחדר, היא כבר סיימה לשתות את המים והם היו רחוקים אחד מהשניה. זה היה קרוב, הוא יכל לתפוס אותם.
היא התעצבנה שהוא הגיע עכשיו. הוא היה חייב להרוס את הרגע הזה? רק אם הוא היה נותן להם עוד כמה דקות, זה היה יכול להיות מושלם.
אבל למרות שהיא הייתה עצבנית, היא הביטה בו במבט ניחוח ורגיל, לא מראה שום דבר יוצא דופן. היא החזיקה בידה את הבקבוק ובחנה אותו, מחכה שהוא יגיד משהו.
"שמעתי מה קרה. תעלו למעלה, אנחנו צריכים לדבר על זה."
כשהם הגיעו לקומה הראשונה, היא ראתה שיולינדה ומארס כבר ישבו על הספות. אייס התיישב ליד יולינדה, ונייג'ל ליד מארס. סיאנטה ישבה בספה לבד, תוקעת את מבטה ברצפה ומחכה שאייס יתחיל לצעוק עליה.
אבל הוא לא צעק עליה. הוא שיבח אותה. "זה לא בסדר שיצאת ללא רשות, אבל בלעדייך הם לא היו מסיימים את המשימה שלהם, אז כל הכבוד." הוא אמר, הקול שלו נשמע כה סמכותי. "את כשירה למשימות, ואת יכולה לצאת אליהם אם תרצי."
"באמת?" ההתלהבות עלתה בסיאנטה. היא אף-פעם לא אהבה להיות מתקדמת, עד שהיא יצאה למשימה היום. היא הבינה כמה זה מרגש, לשחות מרחקים כה ארוכים ולעשות דברים שבאמת חשובים לאחרים.
"כן." יולינדה אמרה עם חיוך על פניה. היא הייתה כה תומכת, וסיאנטה אהבה את זה. "את מתאימה לזה, את יכולה לעזור לנו."
"אבל, איך?" היא שאלה, מבולבלת. "כל נערי המסדר צריכים לצאת למשימות ביחד, לא?"
"כן, הם כן. אבל את תצאי איתנו." אייס אמר. "תעשי את המשימות שלנו, של המדריכים."
זה ריגש אותה. המשימות של המדריכים בטח קשות, וזה אתגר שהיא הייתה מוכנה לקחת על עצמה.
"אני, אני אשמח." היא חייכה והעבירה את מבטה על כל המדריכים. כשהיא פגשה במבטו של נייג'ל, היא ישר הפנתה את פניה.
"את יכולה לצאת למשימה הראשונה הרשמית שלך עוד יומיים." יולינדה אמרה.
"יולינדה." אייס אמר לפתע והביט בה בכעס מסויים. "אני מצטער, את לא יכולה, זאת פשוט משימה מאוד קשה."
"לא, זאת לא." יולינדה המשיכה להתעקש, וזה עיצבן לגמרי את אייס, אבל הוא המשיך לשמור על אשרת פנים רצינית. סיאנטה הייתה מבולבלת, למה הוא לא רוצה שהיא תלך? זאת באמת משימה קשה?
"המשימה הזאת מסוכנת." נייג'ל התערב לפתע. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא דיבר מאז תחילת השיחה.
"אתה סתם מגזים." יולינדה אמרה, מביטה בו. "אני בטוחה שאם יקרה לה משהו, אתה תשמור עליה, לא?"
סיאנטה הביטה בה מבולבלת. למה שהוא ישמור עליה? גם הוא ישתתף במשימה הזאת?
"מי יהיה במשימה?" סיאנטה שאלה מיד. להיות עם נייג'ל במשימה היה יכול להיות מושלם. היא דמיינה את עצמה שוחה אחרי יולינדה ומארס, רק שהפעם נייג'ל לידה. היא תראה אותו במשימה.
"רק נייג'ל." אייס אמר בפשטות, בוחן את התגובה שלה. "ואת."
היא נכנסה להלם מסויים. היא תלך למשימה עם נייג'ל… לבד? היא הרגישה כבר את הלב שלה דופק. היא לא חשבה שהם יהיו רק שניהם ביחד.
"זאת לא משימה פשוטה כמו שאני ויולינדה עשינו היום." לפתע מארס אמר. "זאת משימה רצינית, שבאמת יכולה לסכן אותך. היא קשורה לאוייבים שלנו, לא להעברת מידע."
סיאנטה בלעה את הרוק שלה. "מה המשימה?"
"לרגל אחרי האוייב." נייג'ל אמר לה, והיא הסתכלה עליו. עיניו הכחולות הביטו ישר בה. "כמה חברים ממסדר האש מנסים לגלות את מבנה ההכשרה, ואנחנו צריכים לצאת אחריהם ולעצור אותם מלעשות את זה."
סיאנטה הנהנה, ואז ניתקה את מבטה והביטה מסיבה מסויימת באייס. "אני יכולה לעשות את זה."
"כן, את כן." יולינדה אמרה בחיוך. "ואת עומדת לעשות את זה."
הייתה שתיקה למספר שניות, ואז סיאנטה התחילה לדבר. "תודה רבה." היא אמרה בחיוך, ואז קמה ממקומה.
"הא, וסיאנטה." יולינדה אמרה לפתע והביטה בה, עוצרת אותה מללכת. "שאר הנערים לא צריכים לדעת שאת יוצאת למשימות, אוקיי?"
"להסתיר מהם?" סיאנטה שאלה מבולבלת. לא הייתה לה בעיה להסתיר את המשימה שהייתה היום, אבל כל משימה ומשימה? זה יהיה קשה. היא דמיינה את גרייט ואנדרה שואלים אותה שאלות, ואותה פשוט ממציאה סיפורים. לשקר למישהו זה משהו שהיא לא רצתה לעשות אף-פעם. כנות זה הכי חשוב.
"אין ברירה." יולינדה אמרה. "את יוצאת למשימות ממש מוקדם, עברו פחות משלושה שבועות מאז שהגעת לכאן. אי-אפשר שהם ידעו שאת יוצאת בשלב כזה מוקדם. בעתיד, תוכלי לספר להם."
סיאנטה הנהנה בעצב מסויים. היא הלכה משם והתקדמה במדרגות, חושבת על מה שהולך להיות מעכשיו.