עומק – פרק אחת-עשרה

"כן?" סיאנטה נעמדה מול נייג'ל ברגע שכל שאר הנערים יצאו מן חדר האימונים. החדר נראה כה גדול באותו רגע, וגרם לסיאנטה להרגיש אבודה.
"את צריכה להשלים את השיעור מאתמול."
"כן, אני פשוט, אתה יודע." היא ניסתה להסביר את עצמה, אבל כל מה שיצא מפיה היו גמגומי חסרי משמעות. היא רק בהתה בו, לא בטוחה מה להגיד. עיניו הכחולות הביטו בעיניה וגרמו לצמרמורת לעלות בגופה. "עכשיו?"
"כן, עכשיו." הוא אמר בפשטות. הקול שלו נשאר באותו טון חסר רגשות, שגרם לפחד מסויים לעלות בה.
"אוקיי, אין בעיה." היא לקחה נשימה עמוקה. "מה אני צריכה לעשות?"
"את מה שעשית אתמול."
"כן, אבל עשיתי את זה היום." היא אמרה והביטה בו. "קודם הראתי לגרייט איך עושים את זה."
"נכון, ראיתי את זה." הוא הכניס את הידיים שלו לכיסי המכנס הכהה שלו.
"אסור להשתמש בכוח שלנו יותר מדי, לא בהתחלה. אני השתמשתי בו פעם ראשונה אתמול." סיאנטה נהייתה מבולבלת.
נייג'ל רק הביט בה, מרים את הגבות שלו. "נכון, אני אמרתי את זה בעצמי."
"אז למה אתה רוצה שאני אעשה את זה?"
"כי שנינו יודעים שאת מסוגלת לזה." הוא אמר, לא מנתק אפילו לשניה את מבטו.
סיאנטה הביטה בו, בולעת את רוקה. היא התרכזה בידה וניסתה להוציא זרם מים. הזרם יצא אחרי מספר שניות. הוא לא היה חזק במיוחד, כי סיאנטה כבר הרגישה מוטשת.
"זה הכי טוב שלך?"
"התעייפתי." היא אמרה בקול חלש, מסתכלת על ידה.
"לא אכפת לי."
היא הרימה את מבטה והביטה בו שוב. על פניו הייתה אותה אשרת פנים אדישה, אבל זה לא הרגיש לה כיאלו הוא מכריח אותה. זה לא הרגיש לה כמו עם כל מאמן אחר. זה הרגיש לה כיאלו הוא יודע מה טוב בשבילה. ואולי זה באמת מה שנכון.
היא הגבירה את קצב המים היוצאים מהיד שלה. היד שלה התחילה לשרוף, אבל היא לא עצרה. היא השתמשה ביד השניה שלה כדי להרים את המים באוויר, כמו שהיא כבר עשתה בעבר. היא עשתה מהם עיגולים שהסתובבו בכל החדר.
סחרחורת התחילה לתקוף אותה שוב, אבל לפני שהיא הספיקה לחשוב על להפסיק את הזרם, ידו של נייג'ל תפסה בידה ועטפה אותה באותה חמימות מוכרת.
זה כיאלו שכל אירועי אתמול חזרו למוחה בבת-אחת.
כשהיא הביטה בעיניו, היא קיבלה את אותה הרגשה כמו בפעם הראשונה שהיא ראתה אותן. כשהוא הביט בה באותו מבט לא מובן, אותן מחשבות עלו בראשה. אבל המגע שלו היה מה שחירפן אותה יותר מהכל.
הוא עזב בזהירות את ידה ואז התחיל להתקדם לעבר אותם כפתורים הנמצאים בצידי החדר. ברגע שהוא לחץ על אחד מהם, וארון נסתר יצא מן הקיר, סיאנטה תהתה כמה פתחים נוספים יש בחדר הזה שהיא לא יכולה לראות.
הוא פתח את הארון והוציא משם בקבוק מים, ותפס משהו נוסף בידו. הוא התקדם אליה ואז הגיש לה את הבקבוק. כשהיא לקחה אותו מידו, היא נזהרה לא לגעת בה. היא לגמה במהירות מן הבקבוק, שותה את רובו במספר שניות.
"זה היה טוב." הוא אמר כשהיא סגרה את הבקבוק והחזירה לו אותו. הוא לקח את הבקבוק מידה, אבל בעזרת ידו השניה תפס אותה.
סיאנטה הביטה בו מבולבלת, עד שהוא פתח את ידו וממנה יצא פלסטר. הוא הוריד את הקצוות, ואז הדביק בעדינות על אותה נקודה מסתורית בידה שממנה יוצאים המים. בשניה שבה היא ראתה את הנקודה, היא הבינה כמה אדומה וכואבת היא.
"את תצטרכי את זה מעכשיו, תאמיני לי." הוא לחץ בעדינות על הפלסטר כדי לוודא שהוא מודבק היטב, ואז לקח את הקצוות וגילגל אותן לכדור נייר.
"אני לא אשתמש בכוחות יותר להיום?"
נייג'ל הנהן. הוא התרחק ממנה והחזיר את בקבוק המים לאותו ארון בקיר. הוא זרק את הקצוות לפח קטן שהיה בארון, ואז סגר אותו בלחיצה פשוטה על אחד מן הכפתורים הרבים. מעניין איך הם זוכרים מה כל כפתור עושה.
הוא חזר לסיאנטה, שומר על מרחק מה בניהם. "אני יודע שאת מרגישה שמצפים ממך ליותר מדי."
"אני לא רוצה להיות שונה מכולם." סיאנטה אמרה בגרון צרוד.
"אני מבין." היא יכלה לשמוע את הכנות בקולו. "אנחנו ננסה להבדיל אותך כמה שפחות לידי האחרים."
היא הנהנה, משפילה את מבטה ומשחקת באצבעותיה. "תודה."
נייג'ל הנהן, ממשיך להביט בה. "את משוחררת."
"זהו?" היא הרימה את מבטה. כל פעם שעיניהם נפגשו, היא הבינה מחדש כמה יפות הן.
"אמרתי שאת צריכה להשלים את השיעור של אתמול, לא להתקדם בחומר."
אותה אמירה גרמה לחיוך לעלות על סיאנטה. היא הביטה בו שניות קצרות ואז הסתובבה והלכה במהירות לעבר המדרגות, לא אומרת שום דבר נוסף.
שניה לפני שהדלת נסגרה מאחוריה, היא הביטה בו פעם אחרונה.
הוא הביט בה חזרה.
"סיאנטה ואנדרה, תהיו בשקט." יולינדה גערה בכעס בשניהם.
הם ישבו אחד ליד השני באותה ספה בספרייה. זה היה היום הרביעי בהכשרה, וסיאנטה התחילה להתרגל לאותה תחושה. זה היה שיעור לימוד השורשרים, ויולינדה המשיכה לספר להם את הסיפור של הלדר הקודם, אוסקר.
בהתחלה סיאנטה הקשיבה בסקרנות להמשך חיו, ואיך שהוא הסתדר לאחר שהוא סיים את ההכשרה שלו, אבל אחרי זמן מסויים היא ואנדרה התחילו לדבר בניהם.
שאר היום אתמול היא הסתובבה עם אנדרה, גרייט ומיק. הם דיברו הרבה וצחקו בניהם. זה היה כיאלו כל הבעיות שלה נעלמו לזמן מסויים, שהיא יכלה לשבת איתם באותם ספות בקומה הראשונה ולצחוק מבלי לדאוג ולהתעסק בצרות שלה.
אנדרה היה כל-כך נחמד ולסיאנטה היה פשוט כיף להיות בחברה שלו.
גרייט הייתה ביישנית וחמודה, וסיאנטה ידעה שהיא יכולה לסמוך עליה.
ומיק היה פשוט הבחור הכי מצחיק שהיא פגשה כל חיה.
היה לה כיף איתם, והיא שמחה במקום מסויים שהיא נבחרה ליסוד הזה, שיצא לה להכיר אותם. אבל זה גם גרם לה לתהות מה היה קורה אם היא הייתה נבחרת ליסוד אחר.
היא הלכה לישון באותה מחשבה מה קורה ברגעים אלו עם קאיה. האם היא חושבת עליה? האם היא נהנת בהכשרה שלה? האם היא הכירה אנשים מעניינים? היא ידעה שהיא עם אוון, שהיא לא תהיה לבד, וזה הקל עליה.
היא חשבה עליה לעיתים קרובות, אבל לא דיברה עם אף-אחד על זה. היא ניסתה כמה שיותר להסתובב עם החברים החדשים שלה ולהתעסק בכל דבר שהוא לא המחשבות שלה, כי כשהיא הייתה לבד – היא התחילה לחשוב עליה. או על נייג'ל.
נייג'ל חירפן אותה בכל מצב. אומנם היא ראתה אותו רק פעמיים עד היום, אבל היא לא הפסיקה לחשוב עליו. היא לא אמרה את זה לאף-אחד. היא לא רצתה לדבר על זה עם אף-אחד. זה לא עניין את האנשים סביבה, ונראה שאנדרה לא אוהב אותו בשום צורה שהיא.
היא פשוט המשיכה כרגיל כמה שהיא יכולה. היא עדיין יכלה לשבת ולצחוק איתם, ויכלה להפריע בשיעור איתם.
אנדרה מלמל סליחה וחייך אל סיאנטה. היא חייכה גם וחזרה להתעסק בשיעור, מנסה להתמקד בדבריה של יולינדה.
היא הרגישה מעופפת בכל מה שהיא עשתה. בשיעור אתמול עם אייס, שהוא נתן להם לתרגל עם החרבות הארוכות, היא פשוט הושיטה אותה לעבר גרייט ולא באמת ניסתה להשתמש בטכניקה מסויימת. גרייט התרכזה, עשתה את כל מה שאייס לימד אותם, וסיאנטה פשוט זרמה עם זה.
מתקדמת, מתקדמת, מתקדמת. היא שמעה את המילה הזאת בראשה בכל דבר שהיא עשתה.
היא לא הבינה למה. היא לא הרגישה כיאלו היא עושה משהו יותר טוב מכולם. כשהיא הסתכלה על השאר היא ראתה שהם עושים הכל בצורה טובה. למה המדריכים מסתכלים עליה בצורה אחרת?
אולי הדבר שהכי העסיק את מחשבותיה באותו רגע היה מבטה המאוכזב של יולינדה. כל דבר שהיא עושה טיפה פחות טוב זה לא בסדר.
זה שכל שאר הנערים מדברים בניהם זה רגיל. אבל כשסיאנטה פותחת את פיה אסון קורה. היא חייבת לשבת ולהקשיב. היא חייבת להשתמש בכישרון שלה, בזה שהיא מתקדמת. אסור לה להרוס את זה בשום דרך.
היא פשוט רצתה לשבור משהו באותו הרגע. היא רק חיכתה שהשיעור הזה יסתיים, שהיא תוכל ללכת לחדר האימונים ולהוציא את עצביה. שיעור הגנה עצמית היה ישר אחרי השיעור הזה, והיא קיוותה שמארס יתן להם להתאמן על שק האיגרוף. או לה.
לבסוף השיעור הסתיים והיא הייתה הראשונה לרדת לעבר חדר האימונים. היא נכנסה ונעמדה מול מארס, מחכה בשקט לשאר הנערים.
כנראה שהמשאלה שלה התגשמה, כי בכל החדר היו שקי אגרוף שנתלים מתוך פתחים בתקרה, שסיאנטה עדיין ניסתה להבין כמה יש מהם. היא שיחקה באצבעותיה עד שהשאר הגיעו ונעמדו לידה.
"היום אתם תתרגלו על שקי האיגרוף." מארס אמר וגרם לחיוך גדול לעלות על פניה של סיאנטה.
אחרי חזרה קצרה על השיעור הקודם, כולם הלכו לעבר שקי האגרוף ובחרו אחד בשבילהם.
סיאנטה לא חיכתה שניה נוספת וכבר התחילה להכות את שק האיגרוף שמולה. היא הוציאה את כל כעסה עליו. היא דמיינה אפילו לשניות אחדות שזה מארס, שהיא פשוט מרביצה לו בחוזקה והוא לא מצליח להדוף. זה העלה חיוך על פניה.
"וואו, מישהי כאן עצבנית." לפתע ארמטיס אמרה. היא עמדה מטר לידה, ליד שק אגרוף אחר.
"סתם, מצב-רוח לא טוב." סיאנטה אמרה בפשטות והמשיכה להביט בכעס בשק. היא לא נחה לשניה.
"קרה משהו?" ארמטיס שאלה מבולבלת והפסיקה להרביץ לשק, מסתובבת לסיאנטה.
"אפשר להגיד." סיאנטה נאנחה. "אני מעדיפה לא לדבר על זה."
"בחירה שלך." ארמטיס אמרה. היה אפשר לשמוע הבנה בקולה. "אבל אם תרצי לדבר על זה, את מוזמנת לגשת אליי. או סתם לדבר. בחירה שלך."
סיאנטה העלתה על פניה חצי חיוך. "אני אזכור את זה."
ארמטיס קרצה לה ואז חזרה להרביץ לשק. סיאנטה התנשמה והסתכלה על כל החדר.
היא ראתה את מיק וגרייט עומדים בשקי האגרוף הרחוקים ביותר ממנה. הם דיברו בניהם וצחקו. היא ראתה שמיק עוזב את שק האגרוף שלו וניגש לגרייט. הוא תפס בידה, מראה לה איך מרביצים בצורה הכי טובה שאפשר.
כשסיאנטה התמקדה בפניה של גרייט, היא ראתה שהיא מסמיקה. היא פשוט הביטה בהם בהלם.
אחרי מספר שניות, היא המשיכה להרביץ בשק וניסתה לא להתעסק בכך יותר מדי. היא התעייפה, אבל לא רצתה להפסיק. היא רצתה להמשיך להכות את השק, להתייחס אליו כיאלו הוא המקור לכל הבעיות שלה.
אבל לבסוף השיעור הסתיים, והיא הייתה צריכה להפסיק.
היא עלתה במהירות למעלה, מבלי לחכות לאף-אחד. היא פתחה את המקרר שנמצא במטבח בקומה הראשונה, מוציאה ממנו בקבוק מים.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא השתמשה במטבח הזה. היא לקחה כוס ממתלה הכוסות שנמצא על הדלפק, ושפכה את המים הקרים לתוכה.
אנדרה נעמד מאחוריה, לוקח גם הוא כוס. "אימון טוב, הא?" הוא שאל בחיוך.
סיאנטה הנהנה תוך כדי שהיא לוגמת מהכוס. היא בחנה אותו במהירות. הגופיה השחורה שלו הייתה צמודה לגוף שלו והוא הזיע.
"ממש התעצבנת על השק הזה." הוא אמר אחרי שהוא סיים לשתות.
סיאנטה ציחקקה. "כן, אפשר לומר."
"זה כיף." הוא שם את הכוס בכיור.
"צודק." היא אמרה בחיוך ושמה את הכוס שלה גם, מחזירה את בקבוק המים למקרר.
"תגידי, אפשר לבקש ממך משהו?" הוא שאל, מגרד את העורף שלו ומביט בה.
"ברור." היא אמרה בחיוך והביטה בו.
"היום בשיעור לימוד שורשרים, לא כל-כך הקשבתי, כמו שבטח שמת לב." הוא גיכח, ואז הוריד את ידו והביט בה. "ראיתי שאת כן הקשבת ברובו. יש סיכוי שתוכלי לעזור לי להשלים את החומר?"
"כמובן." היא אמרה בחיוך.
"מעולה." הוא חייך. "את יכולה אחרי ארוחת הערב?"
היא הנהנה. הם דיברו בניהם כמה דקות, ואז כל אחד עלה לחדר שלו.
בחדר סיאנטה דיברה עם גרייט, עד שהגיע הזמן לארוחת ערב ושתיהן ירדו למטה. הן התיישבו ליד אנדרה ומיק, ואכלו את האוכל שתמיד היה חם וטעים.

הספרייה הייתה ריקה לחלוטין. סיאנטה ואנדרה ישבו ליד שולחן אחד, כל אחד בכיסא שונה. סיאנטה החזיקה בידה את הספר שיולינדה הקריאה ממנו היום, שלקח לה חצי שעה למצוא בין כל הספרים הרבים.
"אתה זוכר איך הסתיים השיעור הקודם?"
"כן. יולינדה סיפרה שאוסקר היה מוכשר, יצא למשימות, הציל את המדריכים." הוא אמר בפשטות.
סיאנטה הנהנה בחיוך. "נכון. הוא גם סיים את ההכשרה חודשיים יותר מוקדם, וזה אף-פעם לא קרה שוב בהיסטוריה של מסדר המים."
אנדרה הנהן והביט בה, מנסה להתרכז.
"במשך שנתיים הוא היה במסדר בתור חייל רגיל. הוא היה בכמה מלחמות, ותמיד ריגל אחרי יסוד האש. הוא היה המרגל הכי מוכשר שלהם, תמיד מצליח להשיג מידע חיוני."
"ומה קרה אחרי שנתיים?" אנדרה שאל.
"מינו אותו להיות מאמן בהכשרה." סיאנטה אמרה. "בסופה הייתה מלחמה גדולה שהנערים בהכשרה היו חלק ממנה. בלעדיי אוסקר, משערים שכולם היו אמורים למות, אבל רק שניים מתו לבסוף."
"הוא הצליח להציל שמונה נערים?" אנדרה שאל בהלם מסויים.
סיאנטה הנהנה. "כמו שאמרתי, הוא היה מאוד מוכשר."
"ואחרי ההכשרה הזאת, הוא נהיה מאמן בהכשרה נוספת?"
"לא. מינו אותו להיות סגן הלדר. זה התפקיד הכי חשוב אחרי תפקיד הלדר." סיאנטה אמרה בגאווה מסויימת.
"הוא לא היה רק בן 19?" אנדרה שאל בהלם.
"כן הוא כן. הוא היה סגן הלדר הכי צעיר אי-פעם." סיאנטה אמרה. "הוא עלה להיות הלדר ארבע שנים אחרי, בגיל 23, כשהכיבוש קרה ומסדר המים עלה לשלטון."
"אז הוא היה בן 50 כשהכיבוש קרה." אנדרה מילמל. "הוא היה צריך להוריש את התפקיד לבן שלו, נכון?"
"נכון. אבל הכיבוש קרה חודש לפני שזה קרה."
אנדרה נאנח. "אוקיי, הבנתי."
סיאנטה חייכה, ממשיכה לדבר. היא הסבירה לו איך הוא עלה להיות מסגן הלדר, ללדר עצמו. היא סיפרה לו על הכיבוש של מסדר המים, איך שהם ניצחו את מסדר האוויר שהיה בשלטון במשך עשר שנים. היא סיפרה לו שאוסקר היה אחד מהכוחות הכי חזקים שלהם, ובלעדיו הם לא היו מצליחים בכיבוש.
אנדרה הנהן כל מספר שניות. הוא התקרב אליה לפעמיים, מצמיד את הכיסא שלו לכיסא שלה. היא לא התייחסה לזה, ופשוט תקעה את מבטה בספר, בודקת אם היא לא שוחכת שום-דבר.
לבסוף, היא סיימה להסביר לו את כל החומר שהם למדו היום. היא החזירה את הספר שהיא לקחה, ושניהם יצאו מן הספרייה.
זאת הייתה שעת ערב מאוחרת, וכולם או הלכו לישון או התקלחו.
שניהם עמדו מחוץ לדלתות החדרים שלהם. סיאנטה רצתה לקחת את הבגדים שלה ולהכנס להתקלח, אבל לפני שהיא הספיקה לעשות את זה אנדרה עצר אותה.
"תודה רבה." הוא אמר בחיוך, ואז התקרב אליה וחיבק אותה. היא יכלה להרגיש את הלב שלו דופק במהירות.
"אין בעד מה." היא אמרה בחיוך, מחבקת אותו חזרה.
לבסוף הם התנתקו אחד מן השניה, וכל אחד הלך לחדר שלו.