עולמות שונים ~פרק 2
התעוררתי במקום זר. היה שם חושך. כבר שכחתי מה קרה. איך הגעתי לפה? אה, נכון, חטפו אותי. אבל מי? אני לא מצליחה להיזכר.
בכל מקום שאליו פניתי היה רק חושך. לא היה שם כלום, שום דבר שיכולתי להיאחז בו כדי להתמצא במקום החשוך והזר, שום חפץ שיכולתי לייחס למקום מסויים.
ואז ראיתי שני אורות חלשים, כמו פנסים זהובים באמצע החושך. פתאום ראיתי עוד שני פנסים, הפעם כחולים. לא, אלה לא היו פנסים, אלה היו עיניים. והן התקרבו לכיווני.
התמלאתי פחד. אף פעם לא נחטפתי בעבר. ברור, זה לא תחביב של אף אחד בימינו. בעצם, גם בעבר לא."בבקשה תנו לי ללכת" אמרתי. הם לא ענו והמשיכו להתקדם לעברי. הסתובבתי לכיוון הנגדי והתחלתי ללכת, ופתאום נתקלתי במשהו. הרמתי את מבטי, וראיתי זוג עיניים חומות מביטות לכיווני. צרחתי, בהפתעה יותר מאשר בפחד, כי הייתי יכולה להישבע שעד לפני רגע העיניים החומות לא היו שם.
פניתי הצידה, לצד ימין, והתחלתי ללכת במהירות. פתאום קפאתי במקומי. לפני היו זוג עיניים ירוקות.
רציתי לרוץ, לברוח. אבל לא יכולתי, לא היה לי לאן, העיניים הזוהרות הקיפו אותי.
הסתובבתי במקומי, מנסה לחשוב על דרך להימלט. הראש שלי התחיל לכאוב, העיניים שלי שרפו, פתאום קלטתי שבכיתי. ניסיתי לצעוק, לדבר, לייבב, אבל לא הצלחתי להוציא הגה מפי. הרגשתי כאילו אני משתגעת, התחלתי לצחוק צחוק לחוץ, הרגליים שלי רעדו, וידעתי שאני בפאניקה. ניסיתי לחשוב צלול, אבל לא הצלחתי. פתאום הרגשתי כאילו העולם מסתובב, ואז כשלתי.
אני זוכרת במטושטש זוג עיניים זהובות רץ לעברי, וזוג ידיים שתומך בי שאני לא אפול. "אדי… איפה אדי?" שאלתי. קול שבקע ממקום מעט נמוך יותר מהעיניים הזהובות שהביטו בי ענה "זה בסדר, הוא במקום בטוח".
הנהנתי, ואז התעלפתי. שוב.
אני חולמת. איך אני יודעת את זה? כי זה אחד מהחלומות ההם, החלומות שאני יודעת שבהם אני יודעת שאני חולמת, כי אני מרגישה מן תחושה כזאת, כאילו שיש לי צמר גפן במוח. בחלומות האלה אני רואה דברים שאני צריכה לדעת. אני לא יודעת איך זה עובד, אבל זה עובד, וזה עוזר לי, אז אני לא מתלוננת. מהחלומות האלה אני לא יכולה להתעורר עד שאני לא רואה את כל מה שאני צריכה לראות. כשאני נמצאת באחד מהחלומות המיוחדים שלי ונמצאים בו אנשים אחרים מלבדי, אני יכולה לקרוא את המחשבות שהם חושבים בחיים האמיתיים. כמובן שכשאני מתעוררת אני זוכרת הכל, זה כמו להציף לפני הקרקע זיכרונות שהיו שקועים בתת- מודע, עמוק עמוק בפנים. אני יכולה לישון ימים שלמים אם זה מה שצריך כדי שאני אבין מה שהחלום רוצה שאני אבין. בדרך כלל אני לא ישנה הרבה, אני לא זקוקה להרבה שנות שינה כמו אנשים רגילים, בגלל מה שאני. אמא נהגה תמיד לומר לי שיש לי כישרון, כמו מן יכולת לחזות עתידות, אבל שעד שהיא לא תתפתח מספיק היא תישאר בתת- מודע שלי, ובגלל שבחלומות התת- מודע נמצא בשיאו, שם הכישרון שלי יכול לבוא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר. הבעיה היא שלא אני ולא אמא שלי ידענו איך לפתח את היכולת שלי. רק לאנשים כמונו, קומץ בני האנוש בעולם שידע על קיום בני האלמוות, יכול להיות כישרון כלשהו, כדי שלבני האלמוות לא יהיה יתרון גדול מדי עלינו במלחמות. אבל לא לכולנו יש כישרון. גם לאמא שלי היה. היה לה כישרון לחימה. היא ידעה כל אמנות לחימה שיש, הכירה את כל כלי הנשק, ידעה למה הם משמשים והתמחתה בשימוש בהם, ויכלה לדקלם בעל פה כל דבר שקשור לאמנות לחימה כלשהי או לכלי נשק כלשהו. גם ריצ'רד ואדי הם כמונו, אבל ריצ'רד לא רצה שאדי ידע על זה, הוא לא רצה לסכן אותו. למען האמת, גם אמא שלי ואבא שלי לא רצו לספר לי, אבל חלמתי על זה משהו באחד מהחלומות המיוחדים שלי, וכששאלתי אותם על זה הם נבהלו ונלחצו, אבל היו חייבים לספר לי, אם לא הייתי ממשיכה לחלום על זה, ומי יודע מה הייתי רואה בחלומות? בנוסף, אם החלום הראה לי את זה, פירושו שאני צריכה לדעת את זה.
הפעם חלמתי שאני נמצאת במקום חשוך וקר, שוכבת בזרועות לא מוכרות, וזוג עיניים מוכרות מאוד מביטות בי. למה העיניים האלה מוכרות לי כל כך. הן מוכרות בצורה מסוכנת. ידעתי שזה רק חלום, אז לא נבהלתי. פתאום נדלקו אורות חזקים שחשפו אולם ריקודים עגול ורחב ידיים.
תגובות (0)