עולמות שונים ~פרק 1 חלק א'

מתים? אמא שלי… מתה? זה לא יכול להיות. אמא שלי מיוחדת- היא ההפך הגמור מעצמה, כל התנהגות שלה סותרת את ההתנהגות שלה לפני שנייה. רייצ'ל לואיס. כולם אהבו אותה. אמא שלי, עם השיער חום והעיניים הכחולות; אמא שלי, שנראתה כל כך עדינה, ושברירית, כאילו אם רק ננשוף עליה היא תיפול ותישבר לרסיסים, אבל שאם ניסית להתמודד מולה במכות או אפילו בהורדת ידיים, רוב הסיכויים שהיית גומר עם אצבע או יד שבורה; אמא שלי, ליידי, אישה למופת, מנומסת, שבמצבים מסוימים הייתה מפגינה יכולות מדהימות, שגם בשנים של אימון גברים רבים לא היו יכולים להשיג; אמא שלי, שהתהלכה בחן ובאיטיות מכוונת, אבל שכשהייתה צריכה הייתה יכולה בשניות לזנק לגובה, לקפוץ, לרוץ, להתכופף, להתגלגל, שהייתה גמישה כל כך בתנועותיה החינניות..
כולם חיבבו את אמא שלי, היא הייתה אישה יפה, נחמדה, חכמה, מוכשרת. בסופו של דבר אבא שלי הוא שזכה להיות איתה. והוא עזב אותה. היא נשברה כשזה קרה, אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. לפני עשר שנים, כשהייתי בת שבע, אבא שלי העיר אותי מאוחר בלילה ואמר לי "קת'? חמודה שלי, אני רק רוצה שתדעי שאני תמיד אוהב אותך, לא משנה מה יקרה." לא הבנתי למה הוא מתכוון. "אני רוצה שתדעי איפה למצוא אותי אם תצטרכי." הוא אמר. ואז הבנתי. "אבא, לאן את הולך?" שאלתי אותו. "זה לא חשוב," הוא התחיל לדבר בצרפתית. "מה שחשוב זה שאני אוהב אותך, ואני לא רוצה לאבד אותך לנצח. אז אני מבטיח לך שעוד נחזור להיפגש. אני אחזור לחפש אותך, אבל אף פעם אל תחשבי שעזבתי אותך, כי אני נשבע לך, את כן תראי אותי שוב." הוא אמר. חייכתי "oui" אמרתי לו. הוא חייך אליי בחזרה וראיתי עצב בחיוכו ובעיניו. הוא חזר לדבר אנגלית, "את ילדה חכמה כל כך. אני משאיר לך סימנים, רמזים, כדי שתמצאי את המתנה שהשארתי לך. טוב רוק?" הוא אמר. לא הבנתי מה קורה פה, אבל למדתי לסמוך על אבא שלי. "oui papa." עניתי לו. "טוב מאוד מתוקה" הוא אמר ונישק אותי על הלחי. "אני אוהב אותך. עכשיו תחזרי לישון. ותזכרי- השם שלנו הוא לא סתם שם, השם שלנו שומר את המהות של מי שאנחנו, השם שלנו הוא הרמז הגדול ביותר למציאה של הלב שלנו." ובמילים אלה הוא הניח לי פתק על השולחן ויצא מהחדר. מאז לא ראיתי אותו יותר. בבוקר למחרת פתחתי את הפתק מאבא שלי והתחלתי לעקוב אחרי הרמזים שהוא השאיר לי, עד שהגעתי לרמז האחרון. הוא לא היה כתוב בפתק כמו שאר הרמזים, אלא על סכין. סכין מכסף עם אבן סגולה שמשובצת בה. "קת'רין"- זה היה הרמז. בין אבא שלי לביני תמיד הייתה הבנה, והבנתי שהוא אומר לי בעזרת הסכין הזאת, כמו שהוא נהג תמיד להזכיר לי במשך כל חיי, שאני מי שאני, שעליי תמיד לדבוק ברצונותיי ועקרונותיי, שעליי להקשיב ללב שלי. כי השם שלנו הוא מי שאנחנו, הוא כמו כרטיס הביקור שלנו. באותו הלילה הכנסתי את הסכין מתחת לכרית, וכל לילה מאז אותו לילה אני ישנה כשהיא שם, מתחת לראשי. אחרי שנים של בדידות, אמא שלי הסכימה להתחתן עם ריצ'רד. ריצ'רד איגלסיאס. הוא היה החבר הכי טוב שלה ושל אבא מאז ומתמיד. הם גדלו יחד. גם לפני שהם התחתנו הם גידלו את אדוארד –הבן של ריצ'רד- ואותי יחד, תמיד ביחד.
אדוארד גדול ממני בשנה. יש לו שיער שחור ועיניים ירוקות דבש. כשהייתי בת שתיים עשרה אדי ואני התחלנו לצאת. הייתי חברה שלו עד גיל ארבע עשרה, כשההורים שלנו התחתנו, כי לא יכולתי להמשיך להיות חברה שלו עם אנחנו אחים. אחים חורגים, אבל עדיין אחים.
דבר אחד עוד לא הצלחתי להבין. אמא שלי, היא… מתה?
ואז הבנתי. הנוזל האדום שהיה מרוח על הרצפה והקירות למעלה היה דם, והוא נספג כולו בשטיח הלבן של אמא. הכתם הזה כבר לא ירד. ואז נזכרתי באדי. הלכתי ונעמדתי לצדו. הערימה שלידה ישב הייתה… אבא שלו. הידיים של אדי היו מרוחות כולן בדם, וכשהוא העביר את אצבעותיו על ראשו ופניו שיערו השחור נצבע בקצוות באדום. רציתי לומר לו משהו, לנחם, לעודד, לעזור לו, אבל לא ידעתי איך. מה אפשר לומר למישהו שיושב ליד ערימת איבריו של אביו. עמדתי שם, קפואה במקומי, בוהה באדי היושב מקופל על השטיח בין ערימת ידיים ורגליים של אביו. אני לא יודעת כמה זמן עמדתי ככה, אבל פתאום משהו משך את תשומת ליבי מכיוון מערכת הקולנוע הביתית שריצ'רד קנה. ריצ'רד. סילקתי מראשי את המחשבה עליו, כי ידעתי שאם אזכר בו יותר מדי אתחיל לבכות. התחלתי ללכת לכיוון הערימה השנייה, ופתאום הבנתי שני דברים. הדבר הראשון, הוא שהערימה זזה. התקרבתי אליה במהירות, ואז הבנתי את הדבר השני- זאת אמא שלי.