עולם על דף נייר- פרק 1

-קיילי מון-

ישבתי על אדן החלון, לילה בחוץ. הרוח חבטה בפניי ושיחקה בשערי, היא חדרה מתחת לשמיכה והקפיאה את גופי הדקיק. ירח מלא התנוסס בשמיים זרועי הכוכבים, וזוהרו השתקף בעיניי וגרם לגופי לזהור, כמו תמיד.
"ירח מלא היום, קיילי. את בטוחה שאת רוצה להישאר לבד?" קולה הקר של אימי צחקק ברשעות מאחורי גבי, חשתי בעיניה נעוצות בי במבט חמור.
'זה רק חלום, קיילי. את תתעוררי, אל תפחדי.' עודדתי את עצמי והסבתי את מבטי בנחישות לאחור, שוב אותו הצחוק הרשע של אימי.
"הו, קיילי. את באמת חושבת שהעם אוהב אותך? את לא שווה כלום, את אוויר. בקרוב כולם יבינו את זה, ומה תעשי אז?" אימה שאלה אותה ושילבה את ידיה על חזה בזלזול.
"לא, את משקרת! אני לא אקשיב לך!" צעקתי במהירות, כדי שהיא לא תשמע את הרעד שבקולי.
"הו, את בטוחה?" דמותה התמוססה לפתע, והפכה לגרגירי חול ותו לא. זהו דבר שלא קרה בחלומותיי הקודמים, התקדמתי קדימה בחשש.
להפתעתי, החול החל לעלות מעלה ויצר לעצמו צורה חדשה, אישה כסופת שיער שגבה כפוף מעט קדימה ועיניה משקפות דף נייר ועט שלא מפסיק לכתוב לרגע- ללא שום מגע.
"קיילי, ילדתי, את חייבת לדעת שיש עוד אפשרות. יש עוד משהו, בין גבולות הממלכה. תחפשי אותו, ותמצאי. עלייך להגיע לשם, אבל לא תעשי זאת לבד. אספי אותם, יקרה, את הנבחרים. את היחידה שיכולה לקשר בנינו. אני מתחננת, עלייך להגיע ל…" האישה אמרה בזריזות, שיערתי שזמנה היה קצר. "לא, בבקשה! תני לי להישאר! היא חייבת לדעת!"
היא נפלה לפתע על הרצפה, וראשה מוחבא בין שתי ידיה. היא נופפה לי בחיוך עצוב, והתפוררה לפתע. העט שכתב ללא הרף הפסיק לכתוב רגע לפני שהתמוססה.
"אבל, לאן עליי ללכת? ספרי לי." מלמלתי וחפנתי בידיי גרגירי חול.
הבזק אור קצר הודיע לי שהחלום נגמר, עצמתי את עיניי ופקחתי אותם שוב כעבור רגע. הייתי במיטתי, מכורבלת בין אלפי שמיכות רכות וצמריריות.
"היי, קיילי. היה ירח מלא, את בסדר?" איימי נכנסה לחדר באותו חזות קשוחה שבה היא נמצאת תמיד, והביטה בשעונה.
"מה… למה את כאן?" מלמלתי בבלבול, אומנם שיערתי את התשובה. הוריה היו יועציי, והם דיווחו לי שיאחרו מעט משום שעליהם לבקר בבית הספר של בנם הקטן, טים. הוריה וודאי יודעים שאני תמיד נסערת אחרי לילה של ירח מלא, ולכן שלחו אותה כדי שתוודא במקומם שאני בסדר.
"כן, אימי נעלמה במהירות היום. במקומה הופיעה קשישה כלשהי, היא מלמלה דברים מוזרים. 'קיילי, ילדתי, את חייבת לדעת שיש עוד אפשרות. יש עוד משהו, בין גבולות הממלכה. תחפשי אותו, ותמצאי. עלייך להגיע לשם, אבל לא תעשי זאת לבד. אספי אותם, יקרה, את הנבחרים. את היחידה שיכולה לקשר בנינו. אני מתחננת, עלייך להגיע ל…' ואז היא צעקה משהו ונעלמה." סיפרתי קצרות ונשפתי בתסכול.
"בין גבולות הממלכה יש מחסום, הם לא יודעים לאן הוא מוביל. אף אחד לא יודע, מלבד רוס. מלך הגלקסיה." איימי אמרה בנימה יודעת כל, וזקפה את גבה בגאווה. הבטתי בעיניה, תמיד היה בהם ניצוץ עצוב ונואש, אך התעלמתי מכך וחייכתי.
"תודה, איימי!" קרנתי ומיהרתי אל חדר הארונות, פשטתי את כותונת הלילה העשויה משי רך ולבשתי בזהירות את השמלה המפוארת שרקומה בתחרה לבנה, פן תיהרס. התכוונתי לצאת מיד אל מלך הגלקסיה, ועל כן התלבשתי בשמלה היפה ביותר שבארוני ונעלתי את נעלי העקב המבריקות ביותר שהיו ברשותי.
"ריי, תכין בבקשה את הכרכרה. אנחנו נוסעים אל מלך הגלקסיה." חייכתי בפשטות, שוכחת מהדבר הבסיסי שנקרא 'ארוחת בוקר' לחלוטין.