מאחורי המסכה- פרק 1

אני הולכת
לעולם לא אחזור לשם
כשאני חושבת על כך, כל המקום נראה לי כמו סיוט אחד גדול.
אף פעם לא הייתי שייכת ואף פעם לא אהיה,
הם לעולם לא יקבלו אותי
אך למה לפתע אני נתקפת געגועים?
ולמה בכלל?
לנימה הלועגת של בן הנחוש למרר את חיי?
אולי ל"אמא" המשוכנעת שאני איני אלא טיפשונת קטנה חסרת כל השכלה ואינטליגנציה,
וזה לא שאני שוגה באשליות,
הרי היא אמרה זאת בעצמה,זוהי ברכת הבוקר טוב שלי.
אולי לאב הדואג שאוהב את כל העולם (חוץ ממני)
ובכן אולי אפשר להבין למה עזבתי
אבל בכל זאת לאן עלי ללכת?
ומה עליי לעשות?
הם המשפחה היחידה שהכרתי, ואולי האנשים היחידים שבאמת דיברתי איתם בשנתיים האחרונות.
ובכל זאת אני חושבת שכל דבר יהיה טוב יותר מהם, בעצם אני בטוחה.
הרי לא יתכן שבהמשך צפוי לי רק סבל, אפילו הגורל יבין זאת.
טוב, אז זה מוחלט סופית אני פשוט אלך-אולי אמצא איזשהו מקום מבודד זה יהיה נחמד.
ממילא מעולם לא הסתדרתי עם בני אדם, הם יותר מדי אכזריים,
אבל אני כזו אז אני מניחה שזה דבר די צבוע להגיד,
אך ייתכן שאני אכזרית, מי יודע? מעולם לא הסרתי את כל המסכות, אפילו לא בפני עצמי.
אני מניחה שצפונה זה כיוון טוב,
יש לי תחושה שלשם אני אמורה ללכת, אבל יכול להיות שזה רק דמיון,
ובכן אין לי דבר מוצלח מזה להסתמך עליו אז אני מניחה שאצא לדרך..