עולם מושלם פרק 3

אני נכנסת לאורווה כמו רוח סערה ולוקחת את הסוסה השחורה שלי,היא צוהלת ומתפרעת,"היי ,זאת רק אני" אני אומרת לה ומלטפת את גבה.אני עולה עליה ויוצאת מהאורווה,אני דוהרת לכיוון השדה,לא אכפת לי שהשדה רחוק ואני לא הספיק לחזור עד רדת השמש,אני רוצה לישון בחוץ היום,תחת הכוכבים.
אחרי כשעה אני מגיעה לשדה,תמיד אהבתי לבוא לכאן,לראות את כל הצבעוניים האדומים ואת הדשה,להריח את ריח הבוץ אחרי הגשם הראשון,להיות אני.
אני קושרת את הסוסה,ומתחילה לרוץ בשדה,לשאוף את הריחות ולבלוע את המראות של הטבע,אני מטפסת על עץ התפוח שאבי שתל בשדה כשהיה ילד,אני קוטפת לי תפוח אדום,גדול,אני יורדת מהעץ ויושבת לרגליו,אוכלת את התפוח,הוא כל כך עסיסי,אני נוגסת בו והמיץ שלו נוטף על שפתי,אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה אכלתי תפוח.
השמש מתחילה לשקוע,אני קמה ממקומי וקוטפת לי כמה פרחים,אני מתחילה לחזור לסוסה שלי.
"היי,ילדה אני לא הפגע בך" אני שומעת קול אומר.ואת הסוסה צוהלת.
"מה אתה רוצה ממנה?מה אתה עושה כאן?"זה היה הנציג החדש,הוא ליטף את ראשה של הסוסה ושאל "איך קוראים לה?" לא עניתי לו,"היא יפה את יודעת" המשיך,אך שוב לא עניתי לו."הייתי רוצה לצייר אותה" כנראה הוא לא מבין את הרמז."את יודעת מי אני,נכון" הוא לא מחכה שאני יענה לו וממשיך "אני דוי,הנציג החדש" טוב,הוא לא זוכר אותי,הוא לא זוכר שאני זאת שהרסה לו את הנאום.חבל.
"מה?!" הוא אומר,"מה עשיתי?".
"מה אתה עושה כאן?" אני שואלת,"את לא ענית לי על השאלות שלי" הוא אומר.
"אתה לא ענית לי קודם" אני אומרת.
"לא נכון" הוא משיב."כן נכון" אני עונה.
"זאת את…הבחורה שקמה באמצעה הנאום שלי.." סופסוף.
"אתה יודע,אתה לא מבריק במיוחד" אני ממשיכה "אין לי מושג איך השגת את התפקיד שלך"
"גם לי אין" הוא צוחק.
"באתי לכאן כדי לחפש מקומות יפים לצייר,עניתי לך על השאלה שלך,עכשיו תורך" אומר דוי,ואני שמה לב שאחותי צדקה,הוא חתיך,אבל מעצבן.
"תורי?" אני שואלת.
"ואת אומרת שאני לא מבריק,תורך לענות לי.איך קוראים לסוסה?"
"אין לה שם" אני עונה.
"למה אין לה שם?" הוא שואל.
"אתה ענית רק על שאלה אחת"
"אז תשאלי עוד משהו" הוא מחייך.
"מתי אתה הולך?"
"הולך לאן?" הוא שואל."הולך מכאן. מהשדה"
"לא יודע" הוא עונה.
"לא נותנים כאן שמות לחיות" אני אומרת,משום מה אני די נהנית מכל הדו שיח המוזר הזה.
"תוריך"
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לשאול,אבל יותר מכל אני רוצה להיות עכשיו לבד,לחשוב.
"אתה יכול ללכת?"
"את רוצה שאלך?"
"אסור לך לשאול שאלה לפני שאתה עונה"
"לא" אומר דוי.
"אז לא" אני אומרת."שוב תורי לשאול,אבל לפני זה אולי נישב,אני חושבת שזה יהיה ערב ארוך"
אנחנו מתיישבים על הדשה הרך והוא אומר "לא נכון,עכשיו תורי לשאול"
"אתה שאלת כבר,שאלת אם אני רוצה שתישאר"
"זה לא נחשב" הוא מתבכיין.
"בסדר עוד שאלה אחת אחרונה"
"איך קוראים לך?"
"לא ענייך" אני רואה ניצוץ נידלק בעיניו.
"זה לא פיאר,את יודעת את שמי" הוא שוב מתבכיין."כולם יודעים את השם שלך" אני אומרת.
"כדי שנחזור לישוב,כבר מאוחר" הוא אומר וקם מהדשה.
"מה אתה רציני?רק ישבת" אני לא מאמינה שאמרתי את זה,אני לא מאמינה שאני רוצה שהשאר כאן,זה בגלל הלילה בטח?אף פעם לא הייתי לבד בחוץ,בלילה.
"אני נשארת כאן,אתה יכול לחזור אם אתה רוצה"
"בטוחה?" שואל דוי "כבר שאלת שאלה" אני אומרת,הוא מחייך "כן,אני נשארת".
"לילה טוב" הוא אומר ומתחיל ללכת.
"השם שלי הוא…" אני מתחילה לומר אבל יודעת שהוא כבר רחוק ולא יכול לשמוע.
"אלוריה"