עולם חדש-ישן | פרק 1 // זה שבצד חוטף כרגיל | סיפור ראשוןןן שלי

הוא מלמל משפטים קטועים בסגנון "אין ברירה" "במוקדם או במאוחר זה חייב לקרות" ושוב, כרוטינה, "אין ברירה". ליושב מהצד היה נראה ששעות עבודה ארוכות נותנות את אותותיהם בראש פרוייקט 00x או שלחילופין הוא מתאמן על איזה משפט מחץ לנאום-מדענים שלו, אבל מה רלוונטי מה זה שבצד חושב? הוא בסך הכל עובד שבא לנקות פה. "איך דווקא באולם הזה אתה תמיד מתעכב כלכך הרבה זמן?" נבח מזכיר הלשכה וג'ק יצא מהחדר חפוי ראש. נדמה שלמרות כל העוצמה והזעם הטהור ששיחרר המזכיר בצעקתו (כרגיל) הוא לא הצליח להסתיר את התרגשותו. הם עשו את זה! 4 שנים שבהם הציבור היה בבהלה, 4 שנים שבמהלכן בכל תחילת מהדורה הוזכרה רשלנות הממשלה. "כאילו שזה תלוי בי יא חארות" פלט פעם הנשיא בזעם לצוות טלוויזיה שחגג על ההקלטה ועשה ממנה מטעמים. 4 שנים של סיוט מזוקק, מצוחצח, הסתיימו.
רון, הבחור הנחמד שדוברות הממשלה שלחה יצא הרגע מהקומפלס של 00x כדי לשחרר הודעה לתקשורת, הוא היה בטוח שברגע זה בכל כדור הארץ מריעים מאושר. הם לא ימותו מוות נוראי של מחסור בחמצן וחום אימים, הם ניצלו.
——
6 שנים קדימה

"אוקי ילדים בואו לאכול!" הקול המוכר כל-כך של אמא הוציא אותי מהפוך-על שקיבלתי מתנה מליהיא "כי אני קר לאחרונה" זה נראה לי די מוזר לקבל מתנה כשאתה נפרד ממישהי אבל לא התווכחתי. במחשבה לאחור טוב שלא התווכחתי.
ירדתי למטה לאכול, האוכל (כמו בכל יום) לא השתנה, מרק עוף. "אומרים בתחזית שמחר יהיה גשם קל, זה מזג אויר מושלם בשביל לצאת לטייל, לא?" שמעתי את אבא בעודי יורד עוד מדרגה בדרך לאוכל הנכסף שריחו התחיל לחדור לאף שלי.
דפיקות נשמעו בדלת. נעימות כאלה, מלטפות, היתה לי הרגשה שאני יודע מי זה, סליחה, מי זאת.