עולם אפל _פרק 1_ החנות המוזרה

רצתי ברחוב מנסה להסתיר את ראשי עם המעיל בשביל לא להירטב מהגשם החזק שצץ משום מקום, והתחזק יותר ויותר.
ראיתי חנות שהייתה קרובה אליי. היא הייתה ישנה. והיה נראה כאילו היא עוד שניה תתפרק. בלי להתלבט יותר מידי נכנסתי לתוך החנות הישנה.
החנות הייתה מאובקת והיה נראה כאילו לא שטפו אותה כבר שנים. הרצפה שהייתה עשויה מעץ חרקה מכל תזוזה קטנה. קירות החנות היו בצבע שחור ועליהם היו מודבקים צורות זוהרות שבמקצת האירו את החדר החשוך.
בחנות לא היו מנורות, רק כמה נרות בודדות דלקו ברחבי החדר.
בחנות עצמה היו הרבה ספרים ישנים, כל מיני קופסאות, מדפי ספרים עם ספרים ישנים ומאובקים, בקבוקונים עם כל מיני נוזלים מוזרים, וכל מיני בובות מפחידות שנראה כאילו עיניהם עקבו אחרי .
החלטתי שאני אגש למדף הספרים כי הוא נראה הכי פחות מפחיד.
הוצאתי ספר אקראי מהמדף והתחלתי לקרוא אותו.
הספר הכיל בתוכו כל מיני הסברים על שדים, ערפדים, אנשי זאב, פיות, אלפים ואפילו איך הם נראו.
"ספר מוזר" מלמלתי לעצמי בשקט.
"אני רואה שאת מאוד מתעניינת בספרים" פתאום בקע קול מהחשכה.
"מי שם?" שאלתי בפחד והכנסתי את הספר שלקחתי בחזרה למדף.
האיש יצא מין החשכה והתקרב לכיווני "קוראים לי סאיוס, אני בעל החנות. ולך בטח קוראים אליסון, אני צודק?"
"איך ידעת את שמי?" שאלתי בפחד. "אני יודע הרבה דברים, עלמתי" חייך בשובבות וניגש לדלפק, היחיד שלא היה נראה כאילו הוא עוד שניה מתפרק.
"אז אני מניח שבאת לפה בשביל משהו מיוחד, נכון ? " שאל האיש בלי להסתכל לכיווני.
"לא, נכנסתי לכאן בטעות" עניתי בקול רועד, עדיין מנסה להבין איך הוא ידע את שמי.
"שום דבר לא קורה בטעות, עלמתי." אמר בערמומיות.
"אמ, טוב. אני צריכה ללכת." מלמלתי מהר, והתחלתי להתקרב לכיוון הדלת.
"לא בלי מתנה קטנה." קבע בקול משועשע. "אין לי כסף" כמעט צרחתי לכיוונו כשעמדתי כבר לפתוח את הדלת. "ואני ממהרת" המשכתי. "מתנות לא עולות כסף" חייך בעל החנות, הוא לקח ספר ישן מהדלפק והגיש לי. התלבטתי אם לקחת את הספר או לא ובסוף לקחתי אותו, מלמלתי תודה ויצאתי מהר מהחנות, ובדיוק אז הגשם הסתיים.
***
"טוב, זה קצת קריפי" אמרה חברתי אמה אחרי שסיפרתי לה את הכול, כמעט את הכול.
אמה היא החברה היחידה שלי בבית הספר. היא תמכה בי אחרי שהורי לא שרדו אחרי תאונת דרכים קשה. היא תמיד הייתה שם לצדי בזמן שכל השאר הפנו לי את גבם.
אמה הייתה ממש יפה,היה לה שיער קצר בלונדיני ועיניים בצבע חום בהיר כמו דבש שרק יצא מהכוורת. תווי פניה הדגישו את כל הפנים שלה וגרמו לפניה להראות כאילו רק יצאו מציור. היא הייתה כל כך יפה שכבר כמה ארגוני דוגמנות הציעו לה לדגמן אצלם, אך היא סירבה. והיא גם לא רק יפה ישלה גם אופי טוב. היא תמיד אומרת לי שאני ממש יפה, שיש לי שיער חום גלי ארוך שהיא כל כך רוצה, ועיניים מעורבבות בצבעי ירוק כחול. הייתי גם קצת יותר רזה ממנה, אבל איך אפשר להרגיש יפה כשאת מסתובבת ליד מלאך יפיפה שבטעות נפל מהשמיים, ואת… ואת דומה לאיזה חזיר בר גוסס.
"כדור הארץ לאלי" אמה דפקה כמה פעמים במצחי.
"הא, מה…מה אמרת ?" שאלתי אחרי שהפסקתי להשוואות ביני לבינה.
" אוף, אני שונאת כשאת עושה לי את זה" אמרה ברוגז.
"עושה מה?" שאלתי בבלבול.
"לא מקשיבה כשמדברים אתך" המשיכה אמה עם הרוגז.
"סליחה, שוב פעם חשבתי יותר מידי. אז מה אמרת ? ניסיתי להעביר את הנושא והפעם זה הצליח. צריכים להביא לי אוסקר על זה, אם אמה מרוגזת על משהו קשה מאד להעביר את הנושא.
"והוא לא אמר כלום כשהלכת? " התעניינה אמה. "לא, הוא לא אמר כלום." מיהרתי לענות. אסור שהיא תדע על הספר, עדיין לא.
"הא, אז הוא סתם משוגע" קבע אמה והמשיכה להעתיק את השיעורים למחברתה.
"משוגע שיודע את השם שלי" מלמלתי. "כן, משוגע שיודע את השם שלך" חזרה אחרי בהנהון וסגרה את המחברת, ואז בדיוק צלצל הצלצול.
התיישבנו במקומנו והתחלנו ללמוד שעתיים אנגלית.
***
"סוף, סוף היום הזה נגמר" אמרה אמה וקיפצה בהתרגשות.
"את יותר מידי שמחה יחסית למישהי שקיבלה נכשל במתמטיקה." מלמלתי ויצאתי אחריה מהבניין.
"אוי, שכחתי לספר לך " חייכה אמה בהתרגשות, ואז המשיכה לדבר ולא נתנה לי להוציא הגה מהפה. כמה אופייני לאמה.
"טוב , אז ככה. היום ניק בא לישון אצלי, נכון מרגש ? " חייכה חיוך חלומי והתחילה לקפץ.
אוח, עם מי אני מסתובבת, לעזאזל? חשבתי לעצמי.
"הא, תהנו. אני מניחה." מלמלתי קצרות
"למה את אף פעם לא יכולה לשמוח בשבילי ?" סיננה אמה בכעס, ועצרה פתאום.
באתי לענות לה את התשובה שאני כל הזמן עונה לה, אבל היא קטעה אותי.
"ולא, אלי. אני באמת שמחה בשבילכם לא תעזור לך כאן, אני רואה שאת לא שמחה *בשבילי* " אמרה והדגישה את המילה האחרונה.
"אני באמת, באמת שמחה בשבילך. אבל את יודעת למה אני מגיבה ככה" סיננתי לעברה ונעצרתי ליד הבניין שלי.
"ואת גם יודעת שאני לא הכי מחבבת את הבחור, ועוד אחרי מה שהוא עשה לך" המשכתי.
ניק בגד באמה כבר כמה פעמים, ואפילו ניסה להתחיל איתי, הילדה שדומה לחולדה גוססת, או חזיר בר גוסס,מזה משנה.
הוא יודע שהיא תסלח לו, אמה מאד אוהבת אותו, ואחרי שהם נפרדים היא כל הזמן בוכה עליו ולא רוצה לצאת מהבית. היא לא מבינה שניק סתם משחק איתה, ושהוא סתם סטוציונר.
"בסדר, הבנתי. אבל אני סלחתי לו כבר, ועכשיו הגיע תורך." חייכה שוב פעם את החיוך החלומי שלה. היא מחייכת ככה רק כשהיא חושבת עליו.
עד כמה שאני מודה לה ואוהבת אותה היא פשוט פתטית. איך היא לעזאזל עד עכשיו לא הבינה שהוא סתם רודף שמלות והוא בכלל לא אוהב אותה?! אפילו הבן אדם הכי מטומטם בעולם יבין זאת.
"בסדר, אני אנסה. ביי" מלמלתי קצרות ונכנסתי לבניין.