עולם אחר פרק 6 (אביב דנקנר)

פרק 6
"טום, יותר מהר!" אנחנו חייבים לרוץ מפה!", שרה נלחצה עוד יותר.
"שנייה אמא!" נשמעה קריאה מהקומה העליונה של בית משפחת גווין.
טום נמצא בחדרו שבקומה העליונה. הוא הביט על תמונה שלו ושל אביו, שהייתה מונחת על השידה מזה כמה שנים. התמונה הייתה כל כך חשובה לטום שהוא החליט לקחת אותה איתו במזודה למרות שהיא כבר התפקעה. הוא עטף את התמונה בעיתונים שמצא בעליית הגג והכניס אותם למזודה.
זהו זה. טום סיים לארוז. נשארו עוד דברים רבים בחדר ואם היה מספיק זמן הוא היה נוטל עימו את כולם.
אך לא. לא נותר זמן. הם היו חייבים ללכת. לאן שהוא, לא משנה לאן.
הוא ירד במדרגות העץ החורקות מביט בכל דבר סביבו, מנסה לשנן הכל, בעודו יודע שיכול להיות שאת הבית הזה הוא רואה בפעם האחרונה.
הוא ירד עד לכניסת הבית ששם כבר היו מונחות שתי מזודות עור של אמו.
היא ארזה דברים אחרונים ופתחה את דלת הכניסה.
דמעות עמדו בעיניו של טום, מאיימות לפרוץ ללא שליטה. זכרונות רבים מהבית עלו בראשו:
איך פעם הוא שיחק בגפרורים וכמעט נוצרה שריפה. איך חגגו לו יום הולדת ארבע, עם חבריו הטובים שהכיר מזה 14 שנים: ג'ק, איימי, סאם וג'ארלד.
הוא לא דיבר איתם מאז אתמול. 'יכול להיות שגם הם בורחים לגרינפילד?' חשב לעצמו טום בתקוה 'הרי גרינפילד היא העיר הכי בטוחה מאז 1889'.
"אמא… אני לא…. בטו… בטוח שאני רוצה לברוח מפה", טום דיבר בהסוס, קולו רעד ודמעה נפלה מעינייו לרצפת העץ.
שרה נגשה אליו וחיבקה אותו "יהיה בסדר", לחשה ברוך. "יהיה בסדר ילד שלי".
הם העמיסו על עצמם את המזודות ויצאו מבעד לדלת הבית.
בחוץ הסתררה מהומת אלוהים: חיזרים מכל הסוגים והמינים הסתובבו בחוץ חלקם עם עין אחת וחלקם עם תריסר, חלקם עגולים כמו כדור וחלקם ארוכים כמו אנטנה. אנשים הסתובבו שם בבהלה חלקם עם מזודות.
האמיצים והחזקים שבאנשים ניסו להלחם בחיזרים, אך לשוא: החיזרים היו גדולים מדי.
שרה החזיקה בחוזק את ידו של טום, הוא היה הדבר הכי חשוב ללבה.
הם עמדו שם זמן מה, עד ששרה עזרה אומץ ופילסה דרך בין המהומה הנוראה.
משיצאו מאיזור המהומה אל הכביש הראשי (וגם שם עדין הסתובבו חיזרים בודדים) שרה השיגה להם מונית,
מה שהיה קשה, כי עמדו שם אנשים נוספים שניסו להציל את חייהם.
הם העמיסו את המזודות בבגז' המונית, והתיישבו שניהם מאחור.
שרה ביקשה מהנהג שיסיע אותם לגרינפילד.
"אמא, לפחות נעלת את הבית שהחייזרים לא יכולו להכנס?", טום שאל את שרה בעת שנהג המונית התניע.
"כמובן. אבל אתה מכיר את החיזרים טום, הם יכולים לפרץ לכל מקום, אולי אפילו הצרים שבהם יצליחו להכנס דרך הארובה.", שרה דברה וקולה רעד, בפני שהנהג נסע כעת על דרך אפר.
בהמשך הנסיעה הייתה שתיקה מלבד הוראות של שרה לנהג: 'אתה יכול להדליק את המזגן בבקשה?' וכמו 'אפשר לנסוע יותר לאט?', את זה היא אמרה כשהיא נלחצה מנהיגת השודים של הנהג.
במשך כל הדרך טום הביט מהחלון, רואה את הנופים החולפים במהירות ומהרהר לעצמו מה יתרחש בהמשך.
משהסתיימה הנסיעה, שנערכה שלוש וחצי שעות, יצאו טום ושרה מהמכונית והעמיסו על עצמם את המזודות.
שרה שילמה לנהג 434 דולר.
הנהג הוריד אותם בשביל חצץ שבכניסתו היה שלט שמתחתיו הודבק שלט נוסף:

ברוכים הבאים לגרינפילד!
אין כניסה למכוניות

שרה וטום החלו ללכת בשביל החצץ. היה קר מאוד. בגרינפילד החורף תמיד הקדים. טום רכס את הסוודר השחור שאימו קנתה לו ליום הולדתו הארבע עשר והכניס את ידיו הקופאות לכיסים.
שרה סגרה את את מעיל הבד הלבן שלה על ידי קיפול שני קצוות המעיל אחד על השני.
פתיתי שלג אחדים ירדו משמי הבוקר הרעננים.
הם הלכו עשרים דקות עד שהגיעו למרכזון קטן שכלל מיני חנויות.
שרה וטום השתוקקו לאכול. לא נותר הרבה כסף בארנק העור של שרה מפני שנהג המונית היה יקר, אך
למרות הכל, היא ניגשה לקיוסק וקנתה שני כריכים גדולים. "אני מקוה שזה ישביע אותנו עד ארוחת הערב", אמרה שרה והושיטה לטום כריך חביתה, הכריך האהוב עליו. השעה הייתה אחת וחצי בצהריים.
הם התחילו לאכול תוך כדי הליכה. טום ושרה יצאו ממרכזון העיר הקטן. בתים קטנים ושופעי צמחייה קיבלו אותם מצידי הרחוב. הם סיימו את הכריכים והלכו עוד חצי שעה, רגליו של טום החלו לכאוב, אך הוא לא אמר מילה. גרינפילד הייתה העיר שבה חיה שרה בתור ילדה, בזכות זה הכירה את העיר מקצה לקצה.
הם הגיעו למבנה שהיה ישן ומתקלף. בקושי נותר זכר לצבעו הלבן והבוהק.
שלט צבעוני נתלה בכניסתו:
ברוכים הבאים לפנימיית גרינפילד!
עד עכשיו לא נתקלו באף אחד בעיר זו. העיר הייתה שוממת, אף מכונית לא עברה ברחוב. "זכרתי את העיר הזאת הרבה יותר הומה ושמחה", מימלה שרה, "היא השתנתה מקצה לקצה".
הם נכנסו מבעד לדלת הפנימייה. מצד ימין היה דלפק קבלה ובו ישבה אישה מלאה בעלת חולצה ובה נכתב:
עובדת פנימיית גרינפילד לשירותך. שרה נגשה אליה: "אני רוצה להזמין שני חדרים, הכי זולים שיש", אמרה בלי להתבלבל. פקידת קבלה הנהנה, "30 דולר ללילה. 50 דולר בתוספת שלוש ארוחות ביום.
פקידת הקבלה קמה ממקומה ונתלה איתה מפתחות לחדרים המבוקשים, "בואו אחרי" אמרה. שרה וטום נטלו
את המזודות שנחו בינתיים על רצפת השיש והלכו אחרי הפקידה לעבר תשע המדרגות שהיו בהמשך החדר.
הם עלו במדרגות ופנו ימינה למסדרון צר. היא הצביעה על שתי הדלתות הימניות הראשונות שעליהן הוצב שלט: פנוי. על אחת נכתב חדר 23 ועל השניה חדר 24. הפקידה הושיטה להם את המפתחות לחדרים.
שרה נתלה את המפתח שנכתב עליו 'חדר מס' 23, מסדרון מס' 1' טום נתל מפתח דומה שעליו נכתב 'חדר מס 24, מסדרון מס' 1. בחלק הזה של הפנימייה הסתובבו מעט אנשים, בעיקר ילדים.
"התשלום נעשה במזומן בסוף הביקור" התריעה פקידת הקבלה, "ארוחת הבוקר בקפיטרייה משעה שבע וחצי עד שעה עשר וחצי, ארוחת הצהריים משתיים עשרה וחצי ועד שתיים וחצי וארוחת הערב משש וחצי עד שמונה. אם יש לכם בעיה כלשהי אתם מוזמנים לפנות אלי, אני פה משבע עד תשע וחצי".
האישה אפילו לא חייכה ונדמה היה שהיא מדקלמת.
היא חזרה למשרדה שרה וטום החלו לפרוק את מזודותיהם, כל אחד בחדרו הקטן שכלל מיטה ושידה בלבד. 'למה ציפיתי', חשב טום, 'הרי אמא ביקשה את החדרים הכי קטנים'