מכושף

פרק ראשון.
"תחשבי על מספר". לונה אמרה בהתלהבות. אני הנהנתי, עיניי עדיין עצומות בחוזקה. "חשבתי".אמרתי בקולי הצרוד. "יופי". היא מלמלה. הרגשתי את נשימותיה החמות מתפרסות על פני, אני שונאת כשאנשים נושמים כל כך קרוב אליי. "חמש?". היא שאלה בהיסוס. נאנחתי חשבתי לרגע אם לשקר לה או לא, אני לא רוצה לנפץ את האשלייה שלה. "לא". פקחתי את עיניי. אני חברה טובה מידי. חייכתי חיוך חצי מתנצל כשראיתי מעט אכזבה על פניה. "זה היה שלוש". אמרתי וזינקתי מהשולחן. "חשבתי על זה!". היא צווחה. כבר כמעט שבוע שלם שהיא מנסה עליי את התרגיל מטופש הזה, מתי היא תבין שאי אפשר לקרוא לי את המחשבות. "את תמיד היית קרובה לונה". אמרתי את זה מעט בזלזול, אני מקווה שזה לא היה גלוי מידי. הכיתה הייתה ריקה פרט לי וללונה, כולם באולם הספורט עכשיו מתאמנים ומזיעים. לי וללונה יש פתור מהזעת יתר,אנחנו פשוט עצלניות מידי אז זייפנו מכתב מההורים, ידעתי שהכתב הנוראי שלי ישתלם בסוף. "נורא משעמם כאן". לונה אמרה ומוללה את קצוות שיערה השחור כפחם בין אצבעותיה. היא לא הפסיקה ללכת הלוך ושוב בכיתה. "זה עדיף על להזיע". חזרתי לשבת על השולחן. "הלוואי שאלכס היה מבריז איתנו". היא אמרה בקול הילדותי שלה שלפעמים יכול להוציא אותי מדעתי. אלכס הוא אחד מהמאהבים השבועיים שלה,הוא נחשב כילד חדש בכיתה,זה קצת מסובך.כלומר,הוא היה כאן בשלוש השנים הראשונות של התיכון ואז הוא היה צריך לעזוב לחצי השני של העולם והשנה הוא חזר שוב. הוא טוען שאבא שלו קיבל כאן בחזרה את העבודה היוקרתית שלו.הוא מסוג האנשים האלו שאוהבים להתרברב על כמה כסף יש לו.אני שונאת אנשים כאלו. לונה היא ילדה מאוד פופולרית הבנים נופלים לרגלייה, לפעמים אני מקנא בה.חוץ מזה שהיא ילדה נורא מקובלת יש לה שיער שחור וחלק שקצוותיו מסתלסלים בשלמות ועיניים גדולות וחומות, חומות בוהקות לא כמו שלי. "תפסיקי לחשוב עליו". גילגלתי את עיניי. "אלי,את יודעת שזה לא אפשרי". היא נעצרה סוף-סוף ונאנחה עמוקות.