מכשפים וקוסמים פרק 1 חלק 2
פעם, מאוחר בלילה, הייתה בפנימיה הפסקת חשמל. הייתי לבד בחדר וקראתי ספר כשפתאום כל האורות כבו. נלחצתי, אני מודה. באותו שבוע הסתובבו שמועות על מקקים ענקיים שנכנסו לחדרים העליונים, וחששתי שאדרוך על אחד מהם. או משהו מגעיל כמעט באותה מידה, כמו חתיכת אוכל בת חודש. שילה ואני לא בדיוק השותפות לחדר הכי נקיות בעולם. וחזרה לנקודה הקודמת: נפלתי מבעד לרצפה. הפתח שמעליי נסגר, מותיר אותי בחשכה, עם מים קפואים בגובה הכתפיים. צעקתי לעזרה, אבל אף תשובה לא נענתה. כמו בהפסקת החשמל, התקדמתי בזהירות, מושיטה את קצות אצבעותיי קדימה. משני צדדי, במרחק של בערך חצי מטר אחד מהשני, חשתי בשני קירות אבן גבשושיים. לפני לא היה דבר. רק עוד מים מטונפים.
קשה לי להודות בזה, אבל בזמן שהתקדמתי במנהרה פחדתי. מה אם אתקע כאן לנצח? מה אם אין דרך החוצה?
אני לא יודעת כמה זמן צעדתי כך. די איבדתי תחושה, הן בגלל הקור והן בגלל החשכה, שכאילו הקהתה את כל חושי, לא רק את חוש הראייה.
אולי בגלל זה לקח לי זמן להבחין בסדק האור בתקרה, לא רחוק מעליי.
התמתחתי על קצות אצבעותיי ומיששתי את הסדק. דלת עץ?
התמתחתי עוד קצת ודחפתי. היא התרוממה. קפצתי ודחפתי בכוח רב יותר, וחצי מדלת הסתרים נפתחה. אחזתי בשולי הפתח ומשכתי את עצמי מעלה, רטובה ורועדת. הבטתי סביבי- לא זיהיתי את המקום. הוא נראה כמו כיתה, שכל השולחנות והכיסאות נדחפו לצדדים. הדלת הייתה מאחורי ערמה של שולחנות. הצצתי מאחורי השולחנות, וראיתי מחזה משונה ומפחיד כאחד- מעגל של ילדים וילדות, חלקם מוכרים לי מהפנימייה, חלקם לא, כפותים בחבלים, מאחורי כל אחד מהם נר שעווה דולק. לכולם היה מבט מזוגג בעיניים, כאילו הם לא מודעים למתרחש סביבם. והמוזר מכל, במרכז המעגל עמדו ארבעה אנשים- מנהל התיכון השכן, הסגן שלו, המנהל שלנו מר אוגסבורג, וסגניתו גברת פימסי.
הם מלמלו זמר משונה בשפה זרה שלא הכרתי. זרה, ועם זאת… הניגון נשמע מוכר, למרות שהייתי משוכנעת שמעולם לא שמעתי אותו בעבר.
מר אוגסבורג הניף משהו מעל לראשו- סכין. סכין בעלת להב אדום בוהק. מה…?
הוא ניגש לילדה שמולו וחרט משהו שלא הצלחתי לראות על לחייה. היא התנשפה בחדות, אבל עיניה נותרו מזוגגות. מר אוגסבורג סיים ועבר לנער הבא.
גברת פימסי הפסיקה לרגע לזמר. "חסרה לנו נערה אחת. אמרת שתדאג לזה. ובכן? איפה היא?"
"לא לדאוג. אני מריח אותה. היא כאן."
הוא הפנה את מבטו ישירות אליי. "נכון, לינה?"
תגובות (0)