מכשפים וקוסמים הקדמה+פרק 1 חלק 1

כשאני מביטה אחורה בזיכרוני על כל מה שעבר עליי אני מתפלאת שלא יצאתי מדעתי.
עצם ההבנה ש… טוב, אתם תבינו בהמשך מה קרה לי. אני רק רוצה לציין שעד אותו הייתי אדם נורמלי
(חוץ מכמה דברים שאנשים החשיבו לבעיות נפשיות ואני החשבתי כמיוחדות), עם חיים משעממים ורגילים
להחריד. כן, תמיד רציתי שמשהו גדול ישבור את השגרה המרגיזה למדי שלי כמו בספרים. להיות סופר-מרגלת או משהו בסגנון. העניין הוא, שלרגע לא חשבתי שזה באמת יקרה.
אז הנה הסיפור שלי. אומנם זה מוזר, אבל אני מוכרחה להודות שברגעים מסוימים פשוט נהניתי לעשות משהו יוצא דופן. עד כמה שזה נשמע מטורף.
* * *
"מהר! אנחנו חייבות להספיק להתקלח לפני שה"אורחים" שלנו מגיעים! לא מתחשק לי לנקות אסלות כעונש!"
חוץ מהביקור של התיכון השכן, זה היה יום רגיל לחלוטין. המורים איימו עלינו מוקדם יותר באותו יום ש"מי שלא תתקלח לפני הטקס תזכה במברשת לקרצוף השירותים!" והאמנתי להם. כשרק הגעתי לפנימייה זלזלתי באיומים ולא לקחתי אותם ברצינות. רק אחרי שאיחרתי בחצי שעה לשיעור הראשון הבנתי כמה רציני האיום הזה. בכל מקרה, אני ושותפתי לחדר שילה רצנו במסדרון בדרכנו לחדרים. בדרך כמעט התנגשתי בסגנית המנהל והמורה החביבה עליי, גברת פימסי. השם שלה מצחיק, אבל היא מורה נחמדה ומבינה. מסיבה לא ידועה היא תמיד לבשה סגול, בכל הגוונים. מצד שני, אני לובשת תמיד שחור (אני לא גותית, ואין לי שרשראות ניטים או עגילי גולגולת). לרוב אני לובשת חולצת טי שחורה וג'ינס שחורים, לא צמודים מדי. העיקרון שלי הוא ללבוש דברים פשוטים בצבעים כהים. וחוץ מזה, אני אוהבת את הצבע.
"שלום לינה ושילה. יש לכן רבע שעה להתארגן!" אמרה גברת פימסי.
זה היה מרגיז אותי אלמלא ליוותה את דבריה בחיוך לבבי. השבתי לה חיוך והמשכנו לרוץ.
כשהגענו לחדר הסתערנו פנימה והתנפלנו על הארונות. שלפתי את הבגדים הראשונים שמצאתי ותליתי מגבת על כתפי. "בואי, קדימה!" אמרה שילה בקול קצר נשימה.
יצאנו מהחדר בסערה ורצנו לכיוון המקלחות. הן נבנו בביתן בשטח בית הספר, אבל בחוץ.
שילה ואני פתחנו את הדלת הישנה בתנופה ובחרנו מקלחות. בגלל הקרבה לתחילת טקס קבלת הפנים המקום היה ריק. פשוט עמדתי מתחת למים כמה שניות."קקרררר לליייי…" צעקתי. מיהרתי להתלבש. בכיס הג'ינס שלי הצפצף צפצף. הוא היה מעין דרך לתקשר עם המורים והתלמידים האחרים בכיתה. הוא היה מעין שילוב של פלאפון בלאקברי עם פלאפון ישן. המורים קראו לו "מכשיר התקשורת". התלמידים פשוט קראו לו "הצפצף", בגלל הצפצוף שהוא משמיע כשמתקבלת הודעה.
בחנתי את צג הצפצף. "עוד שלוש דקות מתחיל הטקס, לכל המאחרים."
ההודעה הגיעה מגברת פימסי."לעזאזל." מלמלתי. הנחתי את הצפצף על הרצפה (רק לרגע) והרמתי את המגבת.
"שילה!" קראתי בקול רם, "גם את קיבלת הודעה בצפצף?"
"כן, בואי נצא." היא השיבה.
באמצע הדרך לאולם הגדול (שהיה ביומיום אולם ההתעמלות שלנו) נזכרתי שהשארתי את הצפצף על הרצפה במקלחת.
"תלכי בלעדי," אמרתי לה, "שכחתי את הצפצף. עוד מעט אצטרף אלייך."
היא נראתה ספקנית, אבל אמרה רק "תעשי את זה מהר." והלכה.
חזרתי בריצה על עקבותי ונכנסתי למקלחת. כולם היו אמורים להיות באולם, כך שהופתעתי לראות שם את שרון, שלומדת איתי באותה כיתה.
"היי, למה את לא באולם?" שאלתי.
היא לא ענתה. לרגע היא רק בהתה בי בפחד. ואז היא דיברה בקול מבוהל כל כך שעברה בי צמרמורת.
"את לא אמורה להיות פה. הם הבטיחו שאם לא אספר, אף אחד לא יפגע. הם הבטיחו…"
היא מלמלה עוד כמה דברים לא מובנים.
היא תמיד הייתה מוזרה כזאת, אבל לא עד כדי כך.
"רק באתי לקחת את הצפצף ואני יוצאת." אמרתי בקול המרגיע ביותר שהצלחתי לגייס.
נכנסתי למקלחת וחטפתי את הצפצף. פתאום חשתי בליטה מוזרה שוקעת תחת קרסולי.
הסתובבתי כדי לראות על מה דרכתי, אבל לא הספקתי. הרצפה נפתחה תחת רגלי, ונפלתי אל החשיכה.