עבודה לא שגרתית

עמדתי בשורה עם שאר העובדים. כולנו לבשנו סרבלים כחולים שמתחת בצבצה חולצה לבנה, על הסרבלים היה רקום בחוט שחור, עובדי השמיים, ונעלו נעליים סגורות בצבע לבן. הבוס שלי מיסטר פרב, חילק לכל עובד, דף ובו רשום את מי הוא לוקח היום ומאיפה. מישהו נגע בי בכתף בעדינות, ראיתי את כל העיניים מופנות אלי, הבוס קרא בשמי ולא שמתי לב קיוויתי שאני לא מסמיק. "אתה איתי?" שאל אותי, הנהנתי הוא נתן לי דף, "יש לך הרבה עבודה" אמר, "משהו אחרון" כעת דיבר אל כולם, "יש מתמחים חדשים מי שאקרא בשמו יתלווה אליו לכל השבוע הקרוב מתמחה והוא יצטרך להסביר לו את כל אופן העבודה". קיוויתי שלא יצמידו אלי אף אחד, לא היה לי כוח שידבק אלי מתמחה נודניק וישאל אותי אין ספור שאלות. ג'קסון, סימון, נטליה, בריאן, הלנה, ודייב. לא הייתי ברשימה, הרגשתי הקלה הוא חילק פתקים שבו רשום את שם המתמחה לכל מי שקרא בשמו. "ניתן להתפזר ולסיוע למקומות שאתם צריכים להגיע אליהם" אמר, ואט אט התפזרנו.
ניגשתי לג'קסון, "קיבלת מתמחה" אמרתי בחיוך ממזרי מעט, "עוד מעט אלך בעצמי לפרב ואשכנע אותו שידבק לך איזה מתמחה נודניק במיוחד", צחקתי והוא גלגל את עיינו בייאוש, "באמת שאין לי כוח לשום מתמחה" אמר בייאוש, "בטוח יצמידו לי את הכי נודניק שיש", "לפחות יהיה לך חברה" השבתי "או במקרה היותר טוב יצמידו אליך איזו שהיא כוסית" "אני עובד פה כבר חמש שנים ולא ראיתי שום כוסית, רק בחורות מכעורות באות לפה אז המצב בכלל אבוד" אמר "את מי אתה צריך לקחת היום?" שינה נושא, הושטתי לו את הדף שעדין לא עברתי עליו בעצמי. תאונות דרכים, ניסיון התאבדות, נערה חולה וקשיש שמת מזקנה", קרא בקול "יום מעניין" אמר "ממש" אמרתי, "תתנחם בעובדה שאת רוב מי שאני לוקח היום זה אנשים שמתים מזקנה, אתה לפחות תהיה במקומות יותר מעניינים" "טוב אני צריך ללכת, לפני שמיסטר פרב יעשה דרמה על כך שאנחנו עוד פה" נתראה " אמרתי והתרחקתי ממנו בשביל לעבור בדיוק על הדף ולראות איפה אני צריך להתחיל. עברתי על השמות המוקמות וסיבת המוות הייתי צריך להתחיל בתאונת דרכים קטלנית. פתחתי את המכשיר הכסוף עם שני הכפתורים שכך הצלחתי להגיע אל כל מקום שחפצתי בשנייה, רק היית צריכה להקליד את שם המקום וללחוץ אישור, וכך עשיתי.
הגעתי לכביש, שני מכונית היו מרוסקות על הכביש, הייתי צריך להגיע למכונית האדומה מבניהם.
הנידות משטרה ואמבולנס היו שם. ידעתי שאני רואה אתם כולם אך אף אחד לא רואה אותי, תכונה מגניבה של מלאכי מוות. התקדמתי לעבר המכונית האדומה, אך האדם שאותו הייתי צריך לקחת לא היה שם, התקדמתי עוד טיפה לעבר האמבולנס וראיתי אותו הוא נראה בשנות הארבעים לחייו, הפרמדיקים ביצעו בו פעולות החייאה. ניגשתי אליו, אם אתה בן אנוש מבחינתך הוא חסר ההכרה עכשיו, אך אם אתה מלאך המוות הוא ער לחלוטין. "אני ג'וש, באתי לקחת אותך", הוא הביט כאילו השתגעתי לחלוטין, התרגלתי למבטים אלו. "אני מלאך המוות, אני עובד עם עוד עובדים, ויש עלינו ממונה" . "אתה צוחק עלי?" הוא אמר "לא", אמרתי, "אתה צריך לבוא איתי" "לאן?" תמהה "לשמיים, כן כל אחד מת מתישהו הסברתי והיום תורך". "תרחם עלי", אמר "יש לי בבית אישה ושלושה ילדים באמת שאני לא יכול לבוא איתך", אמר בקול מתחנן "לא הוראה של יש לי בוס שאמר לי להביא אותך". הוא קם ונראה שהשתכנע, כפיל של האדם נשאר על האלונקה ואילו האדם בא איתי, "מה.. מה קורה פה?" שאל בקול מגמגם שראה שהכפיל שלו נשאר לשכב על האלונקה. "צריך לקבור משהו", אמרתי במשיכת כתפיים "לכן יש כפיל שנשאר בעולם הזה ואילו אתה בא איתי לעולם שלמעלה". והתרחקנו מהמקום. הוא היה מבולבל קצת, ככה כמעט כולם היו בדקות הראשונות איתי. "קוראים לך אנדרי?" שאלתי בשביל לוודאות "כן, איך אתה יודע?" תמהה יש לנו את האינפורמציה הדרושה אמרתי. הוצאתי שוב את המכשיר הכסוף, והקלדתי את היעד הבא, ונחתנו בבית חולים. ושוב הבעה המומה על פניו, נפלאות העולם שלמעלה השבתי לו כתגובה לפניו ההמומות. בגלל שאתה מת, לא רואים אותך אך אתה כן רואה את כולם, הבנת? הוא הנהן, אני צריך לאסוף עוד שלושה מתים היום בנוסף אליך, כך שאתה תתלווה אלי בעל כורחך. "בוא", אמרתי אנו צריכים להביא מישהי שגוססת מסרטן. הוא חייך , "מה זה החיוך הזה?, שאלתי "סתם, הסיטואציה הזו הזויה במיוחד", הסביר "רגע אחד אני בדרך לעבודה, ורגע שני אני מתלווה אל מלאך המוות בעבודתו". משכתי כתפיים ונכנסו לחדר, הנערה שכבה שצינורות רבים מחוברים לגופה, וראיתי בני משפחה מודאגים מסביב למיטתה. ניגשתי אליה "שלום אני גו'ש ואני מלאך המוות, אני צריך לקחת אותך" אמרתי, דמעות זלגו מעייניה "לא, בבקשה לא, אני לא רוצה שהמחלה תכניע אותי, אני רוצה לנצח" התחננה "לא הוראה שלי, מצטער" התנצלתי אני עובד בעבודה הזו כבר ארבעה שנים ולמדתי לשים את הרגשות בצד, לא לתת להם להשפיע עלי אחרת אתפרק. "בבקשה לא!" המשיכה להתחנן בפני, יש לי הורים וחברים אני לא רוצה לשאיר אותך לבד, הם חשובים לי מדי!" המשיכה בתחינותיה "כל אחד בא יומו למות ולצערי שלך הגיע מוקדם" אמרתי היא ניגבה את דמעותיה וקמה מין המיטה, ממש כמו הקודם הכפילה שלה נשארה במיטה. "צריך לקבור משהו לכן הכפילה שלך נשארת בעולם הזה ואילו את בא איתי", אמרתי כי ידעתי שהיא תשאל. " אחות! בואי מהר"! שמעתי את אחד מבני המשפחה צורח "עכשיו זה השלב שמבינים שאני אינני?" שאלה הנהנתי לחיוב. יצאנו מהחדר, אנדרי שתק וגם הנערה. "קוראים לך נטשה נכון?" שאלתי היא הנהנה. שוב הקלדתי יעד, ושוב לחצתי אישור, ושוב נחתנו אך הפעם נחתנו בשירותים. על הרצפה הייתה מישהי בשנות העשרים לחייה, שהייתה שרועה על ריצפת השירותים וארבעה חבילות של כדורים ריקות זרוקים לידה. "מה… איך הגענו לפה בשנייה"? שאלה נטשה, "נפלאות השמים", ענה אנדרי במקומי רכנתי אל הבחורה, "אני ג'וש מלאך המוות", אמרתי חיוך התפרש על פנייה, כן, כל המתאבדים מגיבים כך. "סוף סוף את גואל אותי מייסורי", אמרה היא נעמדה ושוב הכפילה שלה נשארה לשכב, ושוב הסברתי לה את אותו הדבר, ושוב לחצתי את היעד הבא ושוב נחתנו. הפעם הגענו אל מיטתו של קשיש. בני משפחה התגודדו סביבו והמתינו שכוחות ההצלה יגיעו, כך שיערתי לפחות. ניגשתי אליו "אני ג'וש ואני מלאך המוות באתי לקחת אותך" הוא לא התווכח אלא רק אמר, "קיבלתי חיים ארוכים, והספקתי המון" ויצאנו מהחדר. "את מליסה?", פניתי אל הבחורה "נכון" אמרה עם חיוך ענק, "ואתה מנחם?" שאלתי את הקשיש והא הנהן. עכשיו אנו עולים לשמים, איפה שכל המתים מגיעים, שם יסבירו לכם יותר על המקום, ואיך הוא מתנהל, הבנו?" שאלתי הם הנהנו. לחצתי על היעד במכשיר הכסוף והגענו לאולם הכינוס, בשמים שבו התכנסו כל המתים החדשים.