סתם פרק ראשון בסיפור שכתבתי…

מה שהוא ראה מולו היה אור. אור חזק ומסנוור שגרם לו לדמוע, והוא נאלץ להסתיר את עיניו בחולצתו. חולצה? מניין ידע את המילה הזאת. הוא הביט אל ידיו בוחן אותם ומסובב אותם מצד לצד. הוא הביט סביב, המונים חלפו על פניו מבלי להביט עליו. כולם נראו אותו הדבר, הסימן היחיד שהפריד ביניהם וחילק אותם לכמה סוגים היה צבע עיניים. איש אחד שעבר לידו היה בעל עיניים סגולות בוהקות, סגול? הוא תהה מאיפה הוא יודע את כל הדברים האלה. הוא המשיך להביט סביב – איש שנראה כשיכפול מדויק אך קצת יותר צעיר לאיש שראה לפני כן היה בעל עיניים אדומות. הוא פחד ממנו, משהו בצבע האדום הבוהק הפחיד אותו. הוא עמד שם עוד מספר דקות עד שהבחין בצבע עיניים שלא נראה לפני כן בכלל – כחול. ואז הוא הבין לאן הוא שייך, לאן הוא צריך לפנות. וזה מה שהוא עשה, הלך אחרי החושים שלו לעבר המבנה הגדול, מבלי לשאול שאלות.

***

שנים חלפו והוא עדין משחזר את הלידה שלו בכל יום מחדש. בניגוד לבני מינו שכל מה שעניין אותם היה להכין את היצירה המושלמת. הוא הביט לעבר המפעל – עוד יום עבודה. עוד יום של בניית חיים. הוא נאנח ונכנס פנימה, דוחף את דלת הכניסה. הוא נכנס אל אותו מפעל שנכנס אליו כבר מאות פעמים קודם לכן – מדרגות מתכת חלקות הובילו אל עבר תאי העבודה, הקירות נצבעו באפור כסוף. זה היה הצבע היחידי שהיה בעולם הזה, זה וצבע העיניים של כל איש. אנשים קינאו בצבע העיניים שלו. מעט מאוד אנשים נולדו כחולי עיניים, מעט מאוד אנשים קיבלו את הזכות ליצור כמה יצירות שרצו. לא שזה שינה לו הרבה, הוא עבר ארבע עשרה תקופות והוא עוד לא סיים את יצירתו הראשונה. הוא גם לא היה קרוב לגמור אותה, ותהה אם אי פעם יסיים אותה ויזכה לראות אותה בפעולה. עוד חמישים תקופות, זה כל מה שנותר לו. יש לו עוד חמישים תקופות לראות את העולם. את העולם המצומצם כמובן, "עולם הבריאה" קראו לו האנשים האחדים, אלו שנולדו למען יצירת חיים ושהם גומרים אותה הם מתים. צבע עיניהם תמיד הפריע לו, בניגוד לשאר בני עמו, עוד דבר שהבדיל אותו מאחרים. הוא פשוט לא הצליח להיות כמו כולם, הוא לא הצליח להסתכל אל האנשים האחדים בעיניים מבלי לפחד מצבעם – האדום.
בזכות עקשנותו הוא לא קיבל את השם חייל 184586, לא. הוא היה חייב להתעקש לקבל שם שלא כולל מספרים, שם שמייחד רק אותו. וככה הוא קיבל את שמו – הוא. זה היה שם קצר וכמעט חסר ערך בעולם בו הוא חיי. אבל בכל זאת הוא אהב אותו – זה היה מה שייחד אותו מאחרים. הוא תמיד תהה למה הוא נולד כל כך שונה, סקרנות הייתה המילה שהוא חיפש. הוא לא רצה להיות שונה, הוא ניסה כמה פעמים אבל פשוט לא הצליח. בתחילה לא ממש היה הבדל בינו לבין אחרים, אבל עם הזמן הוא התחיל לשאול שאלות, שאלות שאסור היה לו לשאול. הוא תהה איך נראה העולם שאליו מגיעים היצירות – "עולם החיים" נהגו לכנותו. פעם אחת ששאל אם יש שם אחר לעולם ענה לו אחד השליחים שיש, ארץ. הוא מיד התחבר לשליח שהיה היחידי שענה לו לשאלה אי פעם. לא עבר הרבה זמן והוא עדכן את השליח על יצירתו והשליח עדכן את הוא על עבודתו כשליח. הוא קיבל קצת מידע על ארץ, המקום שאליו ידע שלא יגיע אף פעם. כל זה נמשך בערך חמישה תקופות, "השליח הפסיק לתפקד" הסביר לו אחד האחדים שבא הוא יום אחד לשאול לשלומו של השליח. הוא לא היה אמור להרגיש כלום, ככה הוא היה אמור להיווצר. אבל הוא הרגיש, הרגיש את הכאב בעובדן, את העצב. זה רק אישר יותר את מה שהבין לפני כן, שהוא מיוחד. הוא לא ידע למה, ואיך אבל הוא ידע שהוא מיוחד. הוא סילק את המחשבות שלו. אסור להוא לחשוב על משהו אחר מלבד היצירה עכשיו, הוא חייב לסיימה. הוא הגיע כעת לתא העבודה שלו, מספר 57458. לצידו עבד במרץ חייל 132445 או כפי שהוא קרא לו – קרליב. קרליב היה מתעצבן בכל פעם שהוא קרא לו בכינוי שהמציא לו, לא שלהוא היה אכפת.
הוא הגיע התיישב על הכיסא האפור שניצב במרכז החדר ופתח את היצירה שלו, כל מה שהיה צריך זה ללחוץ על כפתור והיצירה שלך נמצאת מולך. הוא תמיד התאכזב שלא קל כל כך ליצור את היצירה שלך. הוא הביט כעת ביצירה שלא הייתה יותר מגוף אפור בעל ראש אנושי. הוא הביט בראש, השיער שבחר היה בצבע אדום שעורבב עם צהוב, זה היה המקום היחידי בעולם הזה שהיה בו את כל הצבעים הקיימים. הוא העביר את מבטו מטה והביט בעיניים, עיניים גדולות ומלאות רחמים, אלו היו העיניים שהוא תמיד רצה. צבעם היה אפור, אבל שלא כמו האפור המתכתי הוא השתמש באפור מעורבב בכחול מה שיצר לפעמים השלייה שהצבע של העיניים מתחלף. הוא לא ידע למה אבל הוא חייך למראה העיניים, זה היה המקום היחידי בעולם הזה שהוא באמת נהנה להיות בו. לבסוף הוא הביט בשפתיים של יצירתו – ורודות וגדולות, ואז הוא התחיל לעבוד. הוא עבד מהר מהרגיל, גל של אנרגיה ותושייה נכנסו בו. הוא עבד מהר אך בעדינות, הוא הופתע מעצמו על האנרגיה שפרצה בתוכו. ידיו נעו ללא הפסקה, הוא אפילו לא הרגיש את יום העבודה נגמר עד שההקלטה של המנהל הכריזה על כך ברחבי המפעל, בקול מהדהד שנשמע בכל פינה. הוא התנשף בכבדות ואז התקדם צעד לאחור בשביל להביט בעבודתו שהייתה כעת כמעט שלמה. שיער האדמוני התאים כעת לעור החיוור, הוא בחר בגוף דק יחסית, בניגוד לשותפו קרליב שבחר בגוף עבה ורחב.
הוא לחץ על כפתור לבן, מתחת לכפתור האדום שעליו לחץ כאשר נכנס למפעל ומיד בלחיצה נעלמה היצירה. עוד שאלה מסתורית שהוא לא קיבל עליה אף פעם תשובה – לאן נעלמים היצירות בלחיצת הכפתור? אחרי ששאל את השאלה הזאת במשך 5 שנים הוא הפסיק לשאול אותה, כי הבין שהוא אף פעם לא יקבל עליה תשובה. הוא נאנח ויצא מתאו, מבטו הצטלב עם מבטו של קרליב. צמרמורת עברה בגופו של קרליב כאשר עיניו האדומות פגשו בשלו, קרליב חייך אליו חיוך נבזי ומיהר להסתלק – מותיר את הוא האחרון במפעל. הוא נאנח, והתהלך לעבר הדלת שממנה נכנס – עוד יום עבודה חסר טעם שנגמר. אף על פי שהוא המשיך את היצירה שלו בקצב מהיר מהרגיל הוא לא היה מרוצה, בעוד חודש ימלאו לו חמש עשרה תקופות. הוא לא רצה בכך, עם כל יום שעבר הוא הרגיש יותר ויותר חסר אונים, מבזבז את חייו. הוא לא רק האמין שיש משהו גדול יותר עבורו בעולם שבחוץ שמחכה לו, אלה הוא גם ידע את זה. הוא הרגיש את זה בכל עצמותיו – הידיעה שלהוא יש עתיד גדול יותר מלשבת במפעל וליצור יצירות. מאז שהוא נוצר מהאוויר הוא חלם על כך – להגיע לארץ. הוא יחל ממש לדמיין את המקום, אף על פי שמעולם לא ראה אותו. הוא נאנח וסגר אחריו את דלת המפעל – עוד יום תם.
הוא התהלך אל ביתו, שלא היה יותר מקומה בבניין אחד שבו חייו כל החיילים. לבניין לא היה סוף, קומה הייתה נוצרת בכל פעם שחייל חדש נוצר וקומה הייתה נעלמת ברגע שחייל מת. כל קומה הייתה בנויה בדיוק אותה הדבר – מיטה שהייתה בעצם משטח מתכת אפור שעליו הוא וכל שאר החיילים ישנו עליו, ומשטח ברזל אפור שעליו חורטים בעזרת מקל מתכתי אפור את דוח העבודה שלך ליום הזה, מה הספקת ומה נשאר לך ליצור. הדוח היה נעלם בסיום הכתיבה ומופיע יום למחרת, בדיוק באותו המקום שהיה בו יום לפני כן – על משטח המתכת שעליו הוא ישן. שאלות רבות התעוררו בהוא תמיד שהיה נכנס לבניין – לאן ואיך נעלמות הקומות? לאן נעלם הדוח ולמי הוא מועבר? כמובן שגם עליהם הוא לא קיבל תשובה אף פעם. הוא גם ידע שקרוב לוודאי שהוא גם לעולם לא יקבל תשובה לאף אחת משאלותיו. הוא תהה האם יש עוד טעם לשאול בכלל שאלות או שמה כדאי להוא לעזוב את השאלות בצד ולהיות כמו כולם, מתעסק בכל חייו ליצירת היצירה המושלמת? לא. הוא ידע שאסור לו, הוא ידע שאם הוא יוותר על השאלות הוא ירחיק את ארץ ממנו. הוא אמר לעצמו שיום אחד הוא יגיע לשם. יום אחד הוא יהיה בארץ, יתהלך בין האנושיים כאילו היה אחד מהם. אבל הוא לעולם לא יהיה אחד מהם, הוא יוכל להשלות את עצמו שהוא אחד מהם אבל נגזר עליו להיות חייל, חייל שנוצר בשביל ליצור אותם. ראשו של הוא החל להסתחרר שחשב על כך והוא נאלץ לשבת על המיטה שלו.
הדוח נח לצידו, והוא מילא אותו בחוסר סבלנות – הגעה לעבודה? כן. התקדמות? עד הרגליים. עוד כמה זמן אתה חושב שיהיה דרוש לך? הוא התלבט לרגע על התשובה ואז חרט חמישה ימי עבודה, הוא הרגיש שזה המספר הנכון ביותר שייקח לו לגמור את עבודתו. הוא עזב את הדוח בצד ונשכב על הלוח. הוא ציפה שבכל רגע הדוח יעלם כמו שעשה תמיד, אבל זה לא קרה. הוא אמר לעצמו לתת לזה קצת זמן, אולי יש בעיה עם המקום איזה שהוא לא יהיה שעליו נעלמים הדוחות. אבל זה לא קרה. הדוח של הוא לא נעלם ממקומו. הוא התיישב בחשש, מרים את הדוח באוויר. הוא בדק את הדוח שלו מצד לצד, אולי שמה הוא פגום. אבל הדוח של הוא לא היה פגום, הוא היה שלם לגמרי. אף שריטה לא נמצאה על הדוח שלו, שום סימן שיכול לסמן על כך שהדוח לא נעלם. החששות של הוא התחילו להתממש – הוא תהה מה קורה לאנשים שאינם ממלאים את הדוח, הוא תהה עם הם נעלמים כמו הדוח רק אל מקום שממנו הם לא חוזרים לעולם. הוא נשך את שפתו, מתלבט מה לעשות. הוא הביט בלוח שלו במשך כמה דקות ואז פתח אותו, עובר על השאלות שענה, שאלה שלא ראה קודם לכן לעולם הופיעה על הלוח ¬– מה חלומך הגדול ביותר? הוא תהה בהתחלה אם זאת בדיחה, ואז נזכר שאף אחד לא באמת צוחק או מתבדח בעולם הזה. אף אחד בעולם הזה חוץ מהוא עצמו כמובן, שהיה ראשון להביא את הצחוק לעולם הזה. 'מפסיק' הוא אמר לעצמו, תתרכז בשאלה. הוא הכריח את עצמו להביט בשאלה שוב, רק בשביל לבדוק שהוא לא דמיין אותה, אבל היא הייתה שם. הוא סגר את הדוח שלו ואז פתח אותו שוב, מצפה שהשאלה תעלם והלוח יעלם יחד איתה. אכזבה עלתה על פניו שגילה שהיא עדין שמה. הוא תהה אם זה טריק של הדוח להכשיל את הוא בכוונה. הוא תהה מה יקרה אם יענה על השאלה – האם הדוח יעלם הוא יישאר? אולי הדוח יעלה בלהבות? אולי השאלה תמחק כאילו לא הייתה קיימת מעולם? 'יש רק דרך אחת לגלות' הוא הזכיר לעצמו. הוא לקח נשימה וחרט שתי מילים, שתי מילים כל כך פשוטות שהוא תהה למה הוא מפחד כל כך לחרוט אותן, להגיע לארץ.
כשהוא סיים לחרוט את שתי המילים הוא הביט בהן לדקה – הן היו כתובות בכתב הרהוט שלו, כתב שייחד אותו. ואז כמו במין קסם הדוח נעלם – ויחד איתי התשובה לחלום שלו. תשובה הוא לא יחל להאמין שהוא באמת קיבל תשובה לשאלה ששאל, אף על פי שהוא היה זה שענה עליה. שפתיו התעקלו לחיוך, הוא היה מרוצה. היום הזה לא כל כך נורא כמו שחשב.
לילה טוב עולם הוא לחש לאוויר והאור בקומתו נכבה כמו תמיד אחרי שאמר את מילים אלו, והוא נשכב ונרדם, שמחשבות על היום שעבר עדין מתרוצצות בראשו.