סתם משהו שכתבתי >

היא מסתכלת מעבר לחלון, היא כבר ימים מחכה לראות אותו מגיע. מגיע בבגדים שחורים, מופיע עם צבאו בהרמת דגל מנופף בגאווה על עוד ניצחון. תמיד זה היה ככה, היא לא הייתה מעלה במחשבותיה על קח שיפסידו. אביה היה נראה לה הדבר הכי חזק ומוחשי שהיא הכירה. הוא היה אחד הדברים המועטים שהיא הכירה. היא הסתכלה במראה בעלת מסגרת העץ שצמודה לחלון. היא עמדה מולה, בבגדים לבנים אך במראה לא נראה דבר, בדיוק כמו שהיה ב-6 שבועות האחרונים. היא התכוונה לספר לאביה בסופו של דבר, אך פחדה ממה שהוא עלול לעשות. היא נאנחה, כל מה שהיא רצתה כעט חוץ מזה שאביה יחזור בבטחה היה ספל שוקו חם, המשקה האהוב עליה. היא ירדה במדרגות השיש שנמצאות מאחורי המראה, והתגנבה למטבח. זאת הייתה דרך סודית, המראה שימשה לה כמסתור לדלת הסודית שמאחוריה. בעיקרון היה מותר לה להיות במטבח מתי שרצתה, אך אביה תמיד העדיף שלא תאכל ממתקים, לכן היא אהבה להתגנב. זה נתן לה תחושה של מרגלת, תחושה שהציפה אותה בציפייה, אפשר לנסח את זה אפילו כהנאה. היא עמדה מאחורי הקיר, בעודה מתגנבת לעבר הקקאו נחתה עליה יד על כתפה. "מיס קתרין, את יודעת שזה מאוד לא מנומס להתגנב כך למטבח" שמעה קתרין את הקול של הטבח הצרפתי שלהם, ג'ון. היה לו שם יותר ארוך אך קתרין אף פעם לא הצליחה לבטא אותו. הוא המשיך, "אביך מאוד יתאכזב שישמע על קח ששוב ניסית לקחת דברים בלי רשותו מהמבטח". גלגלתי את עייני. "ואתה לא תלשין עלי, כי אם תעשה את זה אני אדאג שיפטרו אותך" היא חייכה. קתרין תמיד הייתה כזאתי, תוקפנית ורצינית. הוא הסתכל עליה לשנייה במבט חמוץ ואז הפנה את גבו והלך. 'תמשיך ללכת' חשבה