סתיו (סיפור קצר פנטזיה מפלצות)

סתיו נשענה על המטה הכחול והמחוספס שלה עם האבן הכחולה בראשו, והביטה אל תוך היער האפל. היא לבשה שריון עור צבוע כחול וקסדה כחולה עם קרן קטנה בראשה. היא הייתה בת עשרים לפני חודש, וכבר הספיקה להיות בהרבה מקומות חוץ מהכפר הקטן ממנו ברחה אחרי התקפת אורקים שהשאירה אותה יתומה מכל השבט שלה. היא אהבה להיות אדונה לעצמה ולכן בחרה את המקצוע הנוכחי שלה. את הקוסמות היא למדה ממאסטר זקן וחסר סבלנות, וחוסר סבלנותו דבקה בה. היא שנאה קשקשנים, בכיינים ורחמים. כבר בתור ילדה אם היו מראים לה רחמים היא הייתה מקללת ומרביצה. גברים היו מציקים לה אבל מהר מאוד היא השיגה סכין ולמדה להשתמש בו. ’לעולם לא אברח.’ היא נשבעה לעצמה. איפשהו שם בתוך היער הסתתרה מערה שממנה יצא הגובלין שהרג שלושה אנשים בכפר, וגנב אוצרות יקרים מבתיהם. האנשים בכפר בכו לה, והבטיחו שאם תחסל את הגובלין, הם יוכלו לשמור כל אוצר שימצאו במערה. ’כאילו שזה לא מה שנעשה בכל מקרה’ היא צחקקה לעצמה.

“מה מצחיק אותך?” שאל דבואר, גמד קטן ומוצק עם זקן ג’נג’י עבה, וגבות עוד יותר עבות וכתומות. הוא אחז בגרזן שלו ביד ימינו ועם השמאלית גירד בזקנו. על גופו עטה שריון קשקשים שחור ולראשו קסדה ירוקה עם קרני זהב. על גבו תיק גדול ומסביב לצווארו היה תלוי פגיון קצר. את דבואר היא פגשה באחת המשימות שלקחה על עצמה לטהר מערה מגובלין הרים ירוק ומעצבן. הגובלין היה כמעט חסין לגמרי לקסמים שלה, ואז היא הבינה שהיא חייבת עזרה של מישהו שהנשק שלו הוא כוח פיזי גרידא. דבואר היה טיפוס רציני שלא היה שותף אף פעם לבדיחות השחורות של סתיו. הוא גירד בזקנו בכל הזדמנות, וכשסתיו שאלה למה הוא לא פשוט מגלח את הדבר המגרד הזה, הוא נעלב עד עמקי נשמתו ואמר שזאת הירושה המשפחתית היחידה שנשארה לו, הזקן והגרזן.

“אתה בא זקנצ’יק?” היא קרצה לעברו עם חיוך מפתה. איך היא אהבה להקניט את דבואר.

“הממפפ..” הוא רטן וצעד אחריה דרך העלים שמילאו את רצפת היער, “אני צעיר עוד בשנות גמד, אפילו עוד לא הגעתי לגיל חתונה.”

היער היה מלא שיחים עבים ודוקרניים. דבואר צעד ראשון, מפנה את השיחים עם הגרזן שלו. בכל מקום שעברו, חיות היער נסו מפניהם. היו כאלה שנשארו להסתכל, כמו סנאי קטן וחמוד שמצא חן בעיני סתיו. אבל גם הוא ברח ברגע שהסתכלה עליו יותר מדי. לבסוף הם הגיעו לקרחת יער עם אדמה שחורה. עצמות וגולגלות מלאו את האדמה בפתחה.

“או, סוף סוף.” סתיו זינקה מעבר לשיח האחרון ועקפה את דבואר. היא צעדה בין העצמות והרימה את אחת הגולגלות, מביטה עליה מקרוב. “זה כנראה הזקן האחרון שנלקח.” היא זרקה את הגולגולת הצידה.

דבואר נתן לה מבט נוזף, “את צריכה קצת יותר לכבד את המתים.”

“את המתים אני מכבדת, את הקונכיות הריקות שלהם לא.”

“אבל המתים מכבדים את הקונכיות הריקות שלהם, את לא רוצה לעצבן את המתים נכון. מספיק שאת מעצבנת אותי.” דבואר נתן לה דחיפה קטנה.

“יכול להיות שאתה מפתח סוף סוף חוש הומור דבואר?” היא נכנסה למערה בזהירות. “וואק!” היא פקדה, והאבן הכחולה בראש המטה שלה נדלקה. המערה היתה משוננת בצדדיה וראו שהיא נחפרה בכלים לא מתאימים. הם הגיעו מהר מאוד להסתעפות.

“הפעם הולכים ימינה.” אמר דבואר.

“במערה האחרונה הלכנו ימינה.” סתיו נזכרה בתיבה שהם מצאו שם, וגם בקווטי האלף שהלך שמאלה ופגש לבדו טרול גדול שקרע אותו לגזרים. הם מצאו את כל חלקי גופו פזורים סביב המערה. סתיו אספה את החרב הספילנדית שלו ומאוחר יותר מכרה אותה בשוק של דיוונדיל, למורת רוחו של דבואר.

“כן וזה היה מצויין שהלכנו ימינה. ככה הטרול היה שבע כשהגענו אליו.” אמר דבואר.

סתיו ידעה שדבואר לא מתכוון לזה, לקח לו חודש של דיכאון והרבה שתייה בפאבים עד שהוא התאושש מהמוות של קווטי האלף. למרות ששניהם תמיד עקצו אחד את השני על מוצאם. “אם היינו הולכים שמאלה, קווטי היה חי היום. שכנעת אותי, שמאלה.” היא דחפה אותו לפתח השמאלי.

דבואר רטן אבל הלך קדימה.

רעש נשמע במורד המנהרה. “ששש..” היא הצמידה את אוזנה לקיר. “הם באים.”

“הם?” דבואר נשמע מבוהל לרגע אבל מיד התעשת, “יותר טוב, כמה שיותר גובלינים, כמה שיותר אוצר.”

“הוזאק!” היא פקדה, והאור מקצה המטה שלה עבר אל הקיר. הם זזו לאחור עד שהיו מכוסים בחשיכה. “אל תדאג, הם רק שניים.”

“אני לא דואג משום דבר, אני…” דבואר לחש מתוך זקנו.

“ששש.” נזפה סתיו.

דבואר גירד בזקנו בכעס.

“ששש.” היא נזפה שוב.

הוא רטן אבל שמר על שקט.

חותם ארוך וירוק התחיל להזדחל מתוך החשיכה אל האור הכחול, מלווה בפנים מקומטות ושחורות, גוף שמנמן וידיים דקות וארוכות עם שרירים מאוד ברורים לכל אורכן. הגובלין לא לבש שריון, אבל הם ידעו שעורו של הגובלין קשה כמו עור של אייזוג. הוא נשא בידו נבוט משונן וגדול. ריר נזל מפיו ועיניו האדומות סרקו את השטח בתזזיתיות.

סתיו שיננה את המילה בראש שלה, והרגישה אותה עולה מבפנים, מן אנרגיה וכל החושים התעוררו, הראיה השמיעה לקסם היה טעם, וגם טעם לוואי. “פואור!” סתיו כיוונה את המטה שלה לעברו וכדור אש קטן השתחרר מהקצה של המוט וכאילו יצא חלק ממנה ועף ישר אל תוך גופו של הגובלין והבעיר את עורו. הגובלין צרח ונפל אל הרצפה. דבואר זינק מתוך החשיכה עם הגרזן בידיו, בדיוק כשמצד שני זינק גובלין נוסף. דבואר הניף את הגרזן ונעץ אותו בכתפו של הגובלין. הנבוט נפל מידו חסרת החיים של הגובלין והוא פנה לאחור וברח.

דבואר הסתובב אל הגובלין שנשרף מכדור האש והנחית עליו מכת גרזן ישר על בטנו השמנה. דם ירוק ומסריח נשפך אל האדמה.

“ריח של גובלין חרוך, פשוט נהדר." דבואר אמר ועיקם את אפו, "ייקח לי שבוע לנקות את הסירחון הזה.”

סתיו נכנסה לאור הכחול וניגשה אל הקיר. “הוואק!” היא פקדה והאור זינק מהקיר חזרה לראש המטה.

לפתע נשמע שוב רעש התפיחה של רגלי הגובלין היחפות על רצפת המערה הלחה. דבואר התכונן. וסתיו לקחה צעד לאחור מכינה עוד קסם בראשה. 'אין לי כדור אש.' היא נכנסה לפאניקה קלה. 'אולי חץ קסם.'

הגובלין זינק מתוך החשיכה ודבואר הניף את הגרזן לעברו אבל הגובלין חמק ורץ לכיוונה של סתיו. היא צעדה לאחור ומעדה אבל המילה הספיקה לעלות כבר "סיול!" היא זעקה בדיוק כשמעדה על עוד אבן ונפלה לאחור. החץ הקסום עף אל התקרה והתפוצץ. כשהאבק שכח, היא הביטה סביבה והגובלין לא היה שם. רק טעם מר נשאר בפיה. המורה שלה הזהיר אותה מלעשות יותר מדי קסמים. ’המרירות בפה מסמלת סכנת חיים.’

"מה זה היה?" היא שאלה. "הוא ברח?"

"למה שיברח?" שאל דבואר, "אולי הפחדת אותו עם זה שפיצצת את התקרה. האמת גם אני פחדתי שתקרת המערה תקרוס עלי."

היא הסתובבה אל דבואר ומאחוריו מתוך החשיכה הופיעה רגל ענקית. אי אפשר היה לטעות ברגל כזאת. ’זה טרול.’

“אמרתי לך שהיינו צריכים ללכת ימינה.” חייך דבואר.

“טטטט” היא גמגמה ועיניה נפערו מפחד. האור הכחול של המטה הבהב כאילו הוא חש בפחד גם כן. ’טרול!’ המוח שלה זעק אבל הפה סירב לדבר.

“מה קרה לך? את נראית כאילו ראית טרול.” הוא הבין… והסתובב לאט. המראה של הגמד עומד מול הטרול הענק, בתוך מערה עם אור כחול מהבהב גרם לה לחלחלה בתחתית הבטן.

הטרול הרים את דבואר כאילו היה צעצוע קטן. דבואר היה מנוסה ולא היסס, הוא הניף את הגרזן וכרת לטרול את אצבעו הגדולה. הטרול זעק והיכה את דבואר שעף אל קיר המערה ונחבט בו כמו בובה קטנה.
קסם שינה היא חשבה והתחילה מעלה את המילה מתעלמת מקולו של המורה שהדהד לה בתוך הראש 'מרירות מסמלת מוות מתקרב.' “סייייפ!” היא שחררה את הקסם שנראה כמו עשן שיצא מקצה המוט. היא הרגישה את חושיה והפעם הם כאבו, כאב לה הרעש באזניים, האור הכחול החלש הכאיב לה בעיניה. הטרול התיישב לרגע על הרצפה. בפיה היה טעם של דם. היא ניצלה את ההזדמנות לעזור לדבואר לקום לרגליו.

“אני גמור סתיו.” דבואר קם בקושי רב ונעמד על שתי רגליו.

היא הרגישה לחות בעיניה שהיא ממש לא ציפתה לה, עכשיו היא הבינה כמה הייתה קשורה אל הגמד הג’ינג’י. “אתה לא גמור, אתה בסדר גמור. בוא עכשיו, רוץ.”

הוא ניסה לרוץ אבל כל פעם כשל ונפל אל ברכיו. היא עזרה לו לקום. מאחוריהם הטרול שאג והסתער לעברם. “לכי!” הוא דחף אותה ממנו. הוא נעמד עם פניו אל הטרול ואחז את הגרזן בשתי ידיו. “לכי!”

היא מעדה לאחור ואחר כך רצה משם. מבט אחרון הראה לה את דבואר מניף את גרזנו בעוד הטרול מתרסק לתוכו ושניהם נעלמו בחשיכה. היא רצה ורצה עד שנתקלה במשהו גדול והוטחה לרצפה. היא הביטה לאחור וראתה את הגובלין שדבואר כרת את ידו שוכב על הרצפה ודם נשפך מידו ומראשו. קולות מאבק נשמעו מתוך המערה. היא שמעה את שאגת הקרב של דבואר. ’לעולם לא אברח.’ השבועה שלה לעצמה הדהדה בראשה מלווה במילות האזהרה של המורה הזקן שלה ’טעם מר פירושו מוות.’, וטעם הדם שמילא את פיה. היא רצה חזרה פנימה מאירה את דרכה בעזרת המטה הכחול. עוד שאגה נשמעה אבל הפעם היתה זאת שאגת הטרול. על הרצפה לפניה התחילו להופיע סימני המאבק. דם אדום ושחור התערבבו יחדיו, היא המשיכה קדימה כף היד של הטרול מונחת על הרצפה קרועה מגופה. היא המשיכה לאט והטרול זינק עליה מהחשיכה לופת אותה בידו שנשארה לו. ’לא. אני נמחצת.’ הטרול לחץ על גופה והיא הרגישה את העצמות קורסות תחת הלחץ. היא העלתה עוד מילת קסם בראשה וכל חושיה כאילו היו סכינים חדים שדוקרים אותה באוזניה ועיניה, העור של גופה שרף כמו אש ומפיה נזל דם, “זאנקס.” היא הצליחה לפלוט וגופה כוסה בחשמל. הטרול זעק ופתח את ידו. היא נפלה אל הקרקע ומיד התגלגלה רחוק מהטרול. היא נעמדה בכוחותיה האחרונים, נשענת על המטה ופניה מסיכת אבן. הם הביטו אחד לשני בעיניים. הטרול אחז בידו הפגועה. פניו מרוטשות ממכות גרזן. מאחורי הטרול היא ראתה את רגליו של דבואר ששכב בקצה האור. הטרול היה שחור כולו עם פנים חלקות וארוכות. הוא חשף שיניים חדות. הוא לקח צעד לעברה, והיא עמדה שם קפואה מביטה אליו בעיניים מתות כמעט, ודם ניגר מפיה, צובע את הכחול של השריון באדום. 'מה אני עושה עכשיו, אני גמורה, וכל כך כואב לי. אסור לחשוב על הכאב.' גם הטרול דימם מכל החתכים בפניו ומידו הכרותה. דם שחור וצמיגי שנדבק לרצפה. הטרול ירד אל ברכיו ולאחר מכן נשכב על הקרקע ועצם את עיניו. היא הביטה בו בפסיביות. 'יופי, לפחות משהו אחד טוב קרה כאן.'

דבואר גנח. 'הוא חי!' היא ירדה אל ברכייה וזחלה לעבר דבואר. העור שלה בער וכל מגע עם הרצפה גרם לה לכאב כל כך גדול שהיא חשבה שהיא תתעלף. רק הרצון לעזור לדבואר עזר לה להגיע אליו. הוא התגלגל על גבו. והיא ניגשה אליו. הוא פתח את עיניו והביט בה.

"מה זה??" הוא נרתע ממנה. היא יכלה לראות שקשה לו לנשום, וכל מילה יצאה ביחד עם נשיפה ונשימה שטחית, כאילו שהוציאו לו את האוויר מהריאות "מה קרה לך? הידיים והרגליים שלי שבורות. את יכולה להגיע לגובלין? הרבה פעמים יש להם שיקוי משורש גורו."

השיקוי של הגובלינים היה ידוע בתכונות הריפוי שלו. אבל הרבה פעמים הם גם נשאו על גופם שיקויים רעליים. היא חיפשה על הגובלין ומצאה שיקוי, 'על החיים ועל המוות,' היא שתתה. הגוף שלה כאילו נשתף בנעימות שרחצה ממנה את כל המכאובים ושאבה אותם אל הרגליים והחוצה ממנה. היא הרגישה שהיא מרחפת מעל האדמה ורוח נעימה זרמה על אוזנייה. השם שלה נישא על כנפי הרוח וכאילו התקרב והתחזק. בסופו של דבר זה נגמר והיא חזרה למציאות של לשכב על הבטן במערה, רק בלי כל המכאובים. היא שמעה את דבואר קורא לה בכל הכוח.

היא קמה במהירות על רגליה והשקתה אותו במשקה.

“סוף סוף לעזאזל איתך! כמה זלן לומח לך… ל…” הוא נרדם, וזמן מה אחרי זה הוא קם על רגליו. זאת הייתה הפעם הראשונה אבל לא האחרונה שהם נלחמו בטרול. האוצרות שהם מצאו במערה הזאת עזרו להם לגייס עוד שתי אנשים לצוות שאחד מהם היה כהן מרפא. היא מצאה גם מטה קסם אדום, יותר חזק משלה, מה שאמר שהיא תצטרך לצבוע את השריון שלה באדום. דבואר מצא גרזן מכושף ששחרר חשמל כל פעם שהוא היכה איתו, כל הדרך אל הכפר הוא היכה עצים רק כדי לראות איך העלים רועדים מהחשמל. כמה הוא היה מבסוט, עד שסנאי אחד נפל מהעץ מת ממכת החשמל, וזה גרם לו להפסיק (הסנאי הפך לארוחת הערב שלהם). וההרפתקאות המשיכו.