ספר העתיד

הסיפור התחיל בסתם יום של חול. אני זוכר את היום הזה טוב מאוד, ולעולם לא אשכח.
הכל קרה ביום שלישי הראשון בשנת אלפיים ושלוש-עשר, יט' בטבת תשע"ג בראשון לראשון-
היום ששינה את חיי.
תגליתי הגדולה ביותר, משהו שאיש לא האמין שיכול להיות בעולם.
אותו יום התחיל כך:
השמש עלתה אל מעל ההרים הצבעוניים מצבעי הפרחים המתעוררים משנת הלילה הקר ופותחים לרווחה את עלי כותרותיהם לקראת הבוקר הקרב –השעה עכשיו 5:49 לפנות בוקר- רק הדרורים העליזים שהתעוררו מוקדם מתעופפים להם בין העצים הנשירים ומצייצים להם יחדיו במנגינה נעימה שמלטפת את האוזן, כזו ששום כלי נגינה בעולם לא יוכל לנגן, כזו שאין כמוה.
"דניאל! יובל! קומו בבקשה! עוד תאחרו ליום הראשון ללימודים!" צעקה אמא מהקומה התחתונה.
אמא שלנו, איריס, תמיד קמה מוקדם בבוקר. היא עובדת בחברה להנדסת בניינים רחוק מאוד מביתנו שברמות מנשה ליד היער, לכן היא חייבת תמיד לצאת מוקדם מהבית כדי להגיע בזמן לעבודה.
אבא שלנו עובד כאיש קבע בחיל הים. הוא לא נראה הרבה בבית, הוא יוצא להרבה משימות ימיות בצוללות לזמן רב כך שגם בטלפון אנחנו לא ממש יכולים לתקשר, אבל מדי פעם לעיתים רחוקות מאוד הוא עולה אל מעל פני הים ומתקשר אלינו.
אני, דניאל בן ה-13, לומד בבי"הס של המועצה האזורית מגידו בכיתה ח', מגמת ספורט.
אחותי הקטנה, יובל בת ה-12, לומדת איתי בבי"הס מגידו, אך היא בכיתה ז', במגמת מחול, לפעמים היא מעלה לנו מופעים בסלון.
קמתי ממיטתי בעייפות ובחוסר רצון. התקדמתי בצעדים איטיים לעבר ארון הבגדים שלי והוצאתי ממנו את חולצת בית הספר החדשה שקיבלתי ואת הג'ינס החדש. התלבשתי הכי מהר שיכולתי, גרבתי גרביים לבנות ונעלתי את נעלי הספורט השחורות שלי, התיישבתי על רצפת החדר שלי כששרכתי שרוכים. כשסיימתי רצתי מהר לדלת כניסת חדרי וכשפתחתי אותה ראיתי את אחותי הקטנה עומדת בפתח חדרה שממול לשלי.
שנינו סיימנו להתארגן באותו זמן. "אני אנצח אותך הפעם!" אמרתי והתחלתי לרוץ לחדר האמבטיה שבסוף המסדרון מבלי לחכות לתגובתה, "עוד נראה בקשר לזה!" אמרה יובל והתחילה לרוץ אחרי.
בסופו של דבר היא הגיעה לחדר האמבטיה לפני (כרגיל), סגרה את הדלת ונעלה אותה(שוב, כרגיל). " 'אני אנצח אותך' אמרת, באמת, אני תמיד אהיה הרבה יותר מהירה ממך! לא משנה מה!" צחקה יובל דרך חור המנעול של חדר האמבטיה(ושוב, כרגיל). יובל נשארה בחדר האמבטיה זמן די רב ואני חיכיתי במסדרון עד שתצא. כשהיא יצאה היא ראתה אותי יושב על הרצפה ונשען על הקיר שמול דלת חדר האמבטיה ואמרה לי "תורך" בקול מתנשא ומזלזל עד שכמעט התפוצצתי עלייה, כעסתי עלייה מאוד. היא תמיד מנצחת אותי במרוץ לחדר האמבטיה ותמיד משאירה אחריה בלאגן כזה שאפילו ההוריקן החזק ביותר לא מסוגל לייצר. עוד לפני שנכנסתי לחדר האמבטיה הבטתי לה בעיניים ואמרתי לה "כדאי לך שיהיה שם מסודר, אחרת…" "אחרת מה?" "אחרת אכריח אותך לנקות הכל עד שאני אראה את ההשתקפות של עצמי ברצפה!" "נראה אותך, אתה יודע שאם תנסה לעשות דבר כזה כמו להכריח את אחותך הקטנה לנקות את הבלאגן שלך אמא תעניש אותך" "אבל זה לא הבלאגן שלי! אלה שלך!" עניתי כמעט בצעקה. "ולמי אתה חושב שאמא תאמין? למלאכית הקטנה שלה או לך?" שאלה יובל בקול אפילו יותר מתנשא. אמא אף-פעם לא ידעה שיובל כזו בלגניסטית, היא תמיד ראתה בה מלאכית קטנה.
לא עניתי ליובל כי ידעתי את התשובה ולא רציתי להודות בה.
נכנסתי לחדר האמבטיה כועס מתמיד! אף-פעם לא ידעתי שאני יכול לכעוס ככה על בן-אדם! רציתי להרביץ לה באותו רגע, אבל השתלטתי על עצמי.
כשנכנסתי לחדר האמבטיה דבר ראשון שעשיתי היה להסתכל סביבי לבדוק את הנזק שגרמה יובל לחדר האמבטיה. ראיתי שהכיור היה כל כולו מכוסה משחת שיניים, המראה הייתה מכוסה בקצף, הרצפה הייתה רטובה לגמרי והאמבטיה הייתה מבולגנת לחלוטין: הבגדים של יובל היו תלויים על המתלה, המגבות היו זרוקות להן על הרצפה הרטובה, בקבוק השמפו היה שפוך לגמרי ברצפת האמבטיה, הסבון הנוזלי היה זרוק על הרצפה וטפטף על המגבות והמרכך היה בכלל בכיור.
כעסתי כ"כ עד שהווריד שבראשי כמעט התפוצץ! "אאממממאאאא !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! " צעקתי בכל כוחי, צעקתי כ"כ חזק עד שהרגשתי שהגרון שלי עוד מעט יוצא ממקומו דרך הפה! אמא שלי הגיעה לחדר האמבטיה בריצה "מי קרא לי?! מה קרה?!" "דניאל הרס את חדר האמבטיה!!" אמרה יובל שנייה לפני שאני הספקתי לומר שיובל היא זו שהרסה את חדר האמבטיה.
אימא הביטה בי בחוסר הבנה, עקב היותי מסודר רוב הזמן. לרגע אחד האמנתי שהיא תתמוך בי, אבל טעיתי. אימא הניחה את כפות ידיה על מותניה וכעסה התגבר. היא נכנסה לחדר האמבטיה ובמבטה החמור ראיתי שאני אבוד.
"דניאל, אני מניחה שאתה כבר מבין עד כמה אני כועסת." היא אמרה, ואני פתחתי את פי להפליל את הפושעת, אחותי הקטנה. אימא סימנה לי לשתוק, ויובל צחקקה ברקע. "אני לא יודעת איזה עונש לתת לך, על כל מה שעשית." קולה נשאר רגוע ויציב, אך הזעם בתוכה בעבע. יובל חייכה בזדוניות ומשכה בקצה חולצתה המלוכלכת של אמי.
"אולי כדאי לרתק אותו?" היא העזה לומר בחוצפתה. אני כמעט אף פעם לא מרותק, וכשאני כן מרותק, זו אשמתה. אימא התבוננה ביובל ושקלה את העונש, ואני בהיתי בהן, ותהיתי למה לעזאזל אימא מאמינה לה. זה לא בסדר. רציתי להגיד משהו, אף לא ידעתי מה בדיוק להגיד, והשתיקה המעיקה המשיכה.
"ובכן דניאל, אתה מרותק לשבועיים. תנקה את הכל מהר ולך לבית הספר." היא פסקה במורת רוח ויצאה מהחדר בסערה. היא החישה את צעדיה אל המטבח ובמהירות יצאה מטווח ראייתי. יובל התבוננה בי במבט מלגלג ומתנשא שהצית בתוכי זיק של זעם אילם. נמאס לי ממנה ומהתעלולים שלה.
"אמרתי לך שהיא תאמין לי." היא מציינת ופוסעת באיטיות מן החדר. "כך זה היה וכך זה יהיה, תמיד." לא רציתי לנקות את חדר האמבטיה, כלל וכלל לא. במיוחד אחרי שיובל עברה בו, והשאירה ממנו רק חורבות ולכלוך. הבטתי בהשתקפותי במראה המכוסה קצף לבן, והתחלתי לנגב אותה. לאט פני התגלו. שערי כהה וגזור בתספורת קצרה וקוצנית, עיני חומות ירוקות, ואפי הקטן. חולצתי הירוקה התלכלכה בסבון ובחומרי ניקוי, הג'ינס הבהיר שלי השתפשף ודהה והכל בגלל יובל. אוף יובל. היא כל כך מעצבנת לפעמים, או יותר נכון, כל הזמן. ניקיתי את האמבטיה עצמה, ואספתי את הבקבוקים החצי ריקים אל המדף התלוי. היא יוצרת צרות ונחלצת מהן בעזרתי. וזה חבל, כי אני נענש על דברים שמעולם לא עשיתי. אני חף מפשע, למרות שהיא מפלילה אותי.
"דניאל, תפסיק לנקות ולך לבית הספר!" אמא צעקה מהמטבח, ואני שמטתי את המטלית מיד. רצתי אל הסלון וחטפתי את ארוחת העשר שלי, הכנסתי אותה לתיק ורצתי בכל כוחי אל בית הספר. הגעתי שניה לפני הצלצול לשיעור הראשון. התפרצתי אל כיתת המדעים והתיישבתי בזריזות במקומי, בצד השמאלי של הכיתה. נועה כבר חיכתה לצדי, הציוד שלה מאורגן לפי גודל בפינת השולחן. שערה החום אגוזי היה אסוף לזנב סוס מרושל בגומייה שחורה ועבה. מעט תלתלים סוררים הסתירו את עיניה הירוקות והעמוקות שכוסו במשקפיים עגולות. היא לבשה את חולצת המשבצות האהובה עליה, עם הג'ינס הכהה והישן. על צווארה נחה שרשרת תכולה שלא התאימה לבגדיה הכהים. היא שרבטה ציורים מקסימים על דף שורות שתלשה ממחברתה, ושפתיה ביטאו ללא קול מילות שיר שלא הכרתי. המורה עדיין לא הגיעה, אז הבטתי באיתי, חברי הטוב, שישב כמה שולחנות מימני. איתי מלמוד הוא שנה מתחתי, אבל הוא גאון צעיר, ולכן העלו אותו כיתה. אני כל כך בודד ולא מקובל, אז כמובן שאני היחידי שהתחבר אליו. הוא בן 12, ורק בגלל גילו והמוח המדהים שלו, הוא מנודה.