ספיי אנג'לס – פתח דבר + פרק ראשון
פתח – דבר
"ייצור לא חוקי של תרופות מתבצע במפעל באנגליה," אמר בגון קול מרטיט שדר החדשות העוטה את מעילו המהודר, אל מול רקע השמיים הכהים שמקפיאים כל לבב אנוש. הקור ששרר בחוץ והתפשט אל תוך הבתים לא היה סדיר ושגרתי כלל וכלל. מטחי השלגים שנורו בחוזקה מהשמיים השמיעו קולות התנפצות ופגעו קשות בעיר. הרי מובן לכל שאנגליה היא לא מדינה חמה ושוודאי יכולות להיווצר בה סופות ובעיות מזג אוויר לא פעם ולא פעמיים. אך קור כזה, עוד לא נראה מעולם. לאף גורם בטחוני, וודאי שלא לאזרחי אנגליה, לא ניתן מידע על קיצוניות מזג האוויר החריג להפליא. קור כלבים, לא היה בעייתה היחידה של המדינה חסרת האונים אלא גם החום. אילו היום היה קר, קרוב לוודאי שבקרוב יגיע לביקור גל החום הנורא שיגרום לאנשים להתהלך ברחובות הלחים שטופי השמש מצוידים במניפות, בגופיות ואף לנשוף על גופם בחוזקה בתקווה שהנשיפה תצנן את גופם מעט יותר. האזרחים המסכנים נראו תשושים והנשיפות הוציאו את האנרגיה מגופם עד אפס כוחות. שאלה אחת עלתה במוחם של הגורמים הבחירים: מה לעזאזל גורם
לשינויים הקיצוניים באקלים?
מהר מאוד גילה את התשובה אדם אחד, חכם, מהיר ומבריק. בחור צעיר בשנות הטיפש עשרה לחייו ושמו לוקאס. הוא ידע שעליו לעשות משהו למען אנגליה ויצא מטעם סוכנות אירופאית, במטרה לגרום לה לצאת מן הברוך. היה ברור לכולם שאקלים כזה יכול לגרום לפיצוץ המדינה, לשריפות, לכוויות קור, מחלות, נגיפים חדשים שעלולים לצוץ בכל עת ועוד שלל צרות שאנגליה לא יכלה להרשות לעצמה. האם ללוקאס היה קל? לא. האם הוא נהנה? לא בדיוק. האם הוא הציל את אנגליה? תגידו לי אתם, כי אני התייאשתי.
פרק 1 – הנשקייה
שלום לכם. שמי לוקאס. אני נער בן חמש עשרה שחי חיים נורמלים. טוב, אני מודה, כמעט נורמליים. אני סוכן בארגון ממש רציני ודיסקרטי באירופה. אנחנו שוכנים בבניינים רבי קומות, מרהיבים בגובהם, במדינות שונות באירופה. אני עובד באגף נוער מיוחד, לכאלו שגויסו רק בשל כישרון מיוחד לריגול והבנת תעלומות. ברומניה, נמצא הבניין הראשי ובפולין, סלובקיה ועוד כמה וכמה מדינות שאף אני עצמי לא מודע לקיומם אך אני סבור שעוד בקרוב, אבקר גם בבניינים אחרים. שערי שחור, צבעתי את חלקו האחורי במעט ורוד בכדי להתבלט, מה שלא אמור להיות אצל מרגל אך משום מה אישרו לי לעשות זאת. עיניי ירוקות וחלק מהעובדים איתי יכולים להעיד כי הם ירוקות כעיניי נחש. אני מקווה שהצבע לא מרתיע אותם לאחור, כי אני ההפך הגמור מנחש. ואני לעולם לא אבגוד. כי אני לוקאס. ואסור לי לבגוד בספיי אנג´לס, לוחמי החופש והסדר.
***
לוקאס וטיילור התהלכו להם, צעד אחר צעד, באיטיות, עיניהם בוחנות במבט מבין ומתעניין כל נשק וכלי מלחמה שאמור לשמש אותם להגנה במשימתם הבאה. התאורה הכחולה והעמומה, באווירה האפלה, הרגיעה אותם מאוד ועזרה להם להתרכז בעת הבחירה. לאחר מספר דקות של ניסיונות והתבוננות באינספור מדפי זכוכית שהתנשאו לגובה של עד כמה מטרים, נכנס איש, גדול ממדים לבוש בגדים הדורים ומכובדים, עניבה אדומה, חליפה, נעלי עור צחורות. לאחר שפסע על רצפת החדר והשמיע תיפופים של נעלי עקב, הוא שאל בקול עבה ורם למדי: "נו, נערים, מצאתם כבר נשק שמשך את עיניכם?" "אני עדיין מתלבטת בין שניים," טיילור השיבה. האיש ניגש אליה וניסה לעזור. לוקאס כבר בחר את הכלי המושלם. אחח, הרג. עוד משימה תצא לדרכה בקרוב ואני מוכן מתמיד להתמודד עם האויב הנורא מכל, כזה שיכול להשמיד מדינה בלחיצת פשוטה על כפתור בודד.
"ומה אתה בחרת, לוקאס?" שאל האיש והחזיק בכתפו של לוקאס.
"חשבתי לצאת למשימה עם הנשק הזה, אנחנו ודאי נהיה בשטח בנוי באנגליה והאקדח הזה פשוט מושלם! לא?" לא בטחתי בעצמי אל מול אדם מבוגר.
"אתה אמור להגיד לי! אני רק אחראי על הנשקייה, אתה עברת בהצטיינות את קורס המטווחים לפני כשנתיים."
"אז כנראה שהאויב כבר מחוסל," חייכתי ומבטו של האיש היה חסר הבעה. האם יש מצב שלא הצחקתי אותו? או שהוא סתם היה רציני מדי תמיד. הוצאתי מכיס מעילי האפור שמוטמע על גבו לוגו הארגון של ספיי אנגל´ס מטלית לחה והברקתי את קנה הכלי המושלם. חייכתי.
"מה אתה בחרת?" ניגשה אליי נערה בלונדינית בעלת זוג עינים כחולות כמו כיסוי הפלאפון שלי. זוהרות כמו תאורת הפלורסנט הכחולה שפתאום הפכה את החדר לרומנטי. היא הייתה בערך בגילי.
"שאלתי מה בחרת," היא חזרה בשנית על השאלה.
ניערתי את ראשי מעט והשבתי בבלבול קל: "אה, כן, את טיילור, סליחה," היא חייכה ואני המשכתי: "הנה, קחי ותראי בעצמך," הושטתי לה את הנשק וקצת התאכזבתי כשכף ידה לא הספיקה לגעת בשלי. היא הביטה בנשק מכל הכיוונים ובחנה אותו.
"נשק מצויין, וגם אתה, אנחנו הולכים להיות שותפים טובים. ורציניים. אסור לך להיות מבולבל!"
"אין בעיות! אל תדאגי, זו לא משימתי הראשונה, וקרוב לוודאי שלא האחרונה," השבתי ואז היא הושיטה את ידה והחזירה לי את הנשק, מבלי ליצור מגע עם ידי. שוב התאכזבתי. היא הסתובבה אל הדלת הקורנת מאור המשרדים שבחוץ. לאחר כמה צעדים, היא מיהרה להסתובב לכיווני בחזרה כאילו נזכרה במשהו.
"בוא נלחץ ידיים לפני שנצא למשימה," היא הציעה. הסכמתי, כמובן. זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי היום. יותר מהידיעה שעליי לצאת למצוא מפעל לייצור תרופות לא חוקיות ולמצוא את הרקע של הבעיה. ולהשמידו. ולהרוג את כל השותפים לפשע. ולחסל את הבעלים. ולוודא שלא נשארה עוד תרופה אחת כזו בעולם. טוב, יותר מדי עבודה לשבוע אחד. ואני מודה, המשימה של הפעם, היא בין הקשות שהיו לנו בארגון. בתדרוך של לפניי יומיים אמרו לנו שאנגליה עומדת בפני התמוטטות קשה בשל מזג האוויר הקיצוני. ישנם תרופות שפולטות גז רעיל לאוויר ועל הייצור שלהן להיפסק מיד!
"אה, לוקאס, נכון?" טיילור שאלה.
"כן?"
"אני יודעת שנשמעתי סמכותית כשאמרתי לך להיות רציני וכל זה אבל…
האמת היא שזו המשימה הראשונה שלי כאן. גויסתי לפני כיומיים בדיוק.
אתה תוכל אולי?"…
"כן, אני יסביר לך הכל!" חייכתי אל מבטה התמים והיפה ועניתי עוד לפני שסיימה את שאלתה. אוי, בנות. רק שלא תהרוס את משימתי מיופייה.
"יאללה בנות!" איש הנשקייה המכובד דיבר אלינו בקול צרוד.
"היי! אני לא בת!" מרדתי.
"הכל אותו דבר, ילדה!" הוא השיב והמשיך: "מרוב החום הוצתה שריפה באחת היערות כך שאם אתם לא רוצים לשאת באחריות על נפגעים, כדאי שתזיזו את התחת שלכם ותתחילו להזדרז."
"איזה עצבני," לחשתי לטיילור ותקעתי לה מרפק ידידותי. השתדלנו לא לצחוק מול פרצופו של האיש ושמנו את היד על הפה.
"למה היד על הפה שלכם?"
"אנחנו פשוט בשוק מהשריפה באנגליה," לא התאפקנו וצחקנו.
האיש, במבט מיואש יצא מן החדר במלמול: "אוי, ילדים…"
תגובות (0)