ספיי אנג'לס פרק שני

טיילור צמודה אליי. שנינו פסענו לאורך מסדרון שקירותיו צבועים אדום מכל כיוון. קישוטי זהב עיטרו בחוכמה ובחן את המסדרון והעניקו לו מראה יוקרתי.
ולמען האמת, אין לי כל כך מה להתלהב. טיילור הייתה צמודה אליי רק בשל עומס האנשים שהתהלכו להם מחדר לחדר ודיברו על המצב בכל מיני מדינות שאף אני לא מכיר את שמותיהם.
"לאן אתה מוביל אותנו" שאלה טיילור.
"את מכירה מאסטר וי?"
"אני מכיר!" התפרצתי, "הוא מייסד ספיי אנג'לס ומנהל את
הארגון כבר חמש שנים."
"יפה ילד, אתה בקיא בנושא!" אמר איש הנשקייה המהודר.
"למה אתה מוביל אותנו לחדר הנשיאותי?" שאלה טיילור.
"פשוט מאוד, ילדה," האיש שוב מיהר להוסיף את המילה המקטינה הזו 'ילד' או 'ילדה', למרות שטיילור בת שש עשרה.
"וי רוצה לפגוש אתכם!"
"אותנו?" התפלאתי והנחתי את ידי על ליבי בכדי לפקוח עין על מהירות הלב.
"למה?" התלהבתי.
"ילדים, אני בסך הכל עובד בנשקייה. תפסיקו לשאול שאלות וכנסו לחדר הנשיאותי כבר!" ענה האיש בחוסר סבלנות, הרכיב זוג משקפי שמש, על אף שלא הייתה שמש וחזר לפקח על דלת הנשקייה.
נכנסנו אל המעלית השקופה. גם רצפתה הייתה שקופה. מבריקה לגמרי. עובדי הניקיון ניקו את הזכוכית המשוריינת חמש פעמים ביום. לחצנו על הקומה השלישית, מתוך 503 קומות ובזמן שהמעלית עושה את דרכה בירידה של כמעט מאה קומות, עינינו נלכדו במראה המשרדים המרווחים הומי העובדים שהתרוצצו במהירות מרבית מתיק אחד לאחר, טלפנו לאלפי מקומות ברחבי העולם וחלק קיבלו תדרוך. המעלית עצרה מספיק פעמים בכדי לעכב אותנו לפגישה וזה די הרגיש כאילו מישהו עשה זאת בכוונה. תהיתי הסתיים 'המסע המפרך' הזה.

***
שני שומרים חמושים, שמרו על דלת עשויה כולה זהב טהור, שהייתה שמורה לאורחים בלבד. קפואי מבט הם הביטו ישירות עלינו, מבעד למשקפי שמש אטומות לגמרי, אך ידענו שהם מביטים בנו. ולא באף אחד אחר.
"תעודת סוכן בבקשה!"
הצגתי לאחד השומרים את הכרטיס שנתלה בחוט על צווארי, מן תג ובו שמי, הפרטים עליי ובאיזה אגף אני עובד.
"אגף הנוער, משימה לאנגליה. מספר #32 בשבילי ומספר #1 בשבילה," אמרתי. השניים פתחו לכבודנו את הדלת לרווחה ואפשרו לנו את הכניסה.