סמדי (Samdei)- פרק 7- חנות הספרים ואגתה כריסטין
נייל טרנר כבר חשב שהפעם יהיה יום שקט במשרד. בלי אזעקות. בלי כוננות. בלי פשע כלשהו שיוציא אותו החוצה ביום הסגרירי הזה.
הוא כבר חשב שהפעם יהיה שקט.
"התגעגעת אליי?" הקול גרם לו להרים את ראשו מהניירת הכבדה. חיוך בלתי נשלט עלה על פניו והוא קם מיד וניגש לאישה הצעירה בעלת העור השחום והעיניים הצרות שעמדה בפתח הדלת ונשענה על המשקוף בחיוך לבן שיניים.
"איי!" הוא קרא אליה בכינוייה הידוע (כי שמה, "אגתה", מעולם לא היה נשמע טוב, אלא רק מפיו של אדם אחד) וחיבק אותה בשמחה.
"מה שלום הבלש הכי חתיך במחלקת הרצח?" היא שאלה לשלומו בצורה שמפתיע לא נשמעה גרועה כל כך.
"טוב, טוב, אבל מה קרה ל"בלש הכי חתיך בכל הרובע הצרפתי"?" הוא היה חייב לשאול.
"תראה, כשנכנסתי יצא לי לעבור על פני פייג'…" מבלי לומר דבר יצא לו להבין. "אם לא היה לי חבר, טי," היא גיחכה בצחוק. "אתה יודע שאני לא רצינית."
"אני יודע, אני מכיר אותך." השיב בחיוך שנעלם לאיטו. "ובנוגע לחבר שלך…"
"איפה טים, באמת?" היא שאלה בהקשר. "עברתי ליד השולחן שלו והוא לא היה שם." היא הוסיפה בשקט. " לארי בר-המזל מטנף אותו."
"בקשר לזה…" הוא היסס להשלים את המשפט שלו והיא שמה לב לכך מיד.
הוא השתדל שזה לא יקרה, אבל, כרגיל, לא ממש הצליח. בכל מה שקשור לענייני אישים, טרנר היה גרוע בלשקר, ואגתה- היא תמיד שמה לב לפרטים הקטנים ביותר. הוא לעולם לא יצליח לגרום לה להאמין לו לשווא.
אגתה הזדקפה ושילבה ידיים בסבלנות של קוצר רוח.
"מה קרה לטים?" היא שאלה.
"הוא נאלץ להתפטר." ענה באי נעימות.
"הוא נאלץ או שאילצת אותו?" היא הצליחה להבין שוב על פי מבטיו.
"זה היה עדיף לכולנו." אמר, כאילו חוזר על טקסט שחוק מסדרת דרמה זולה, וגרם לאגתה להתעצבן יותר. היא הסתובבה ויצאה ממשרדו. טרנר מיהר ללכת אחריה.
"לאן את הולכת?" הוא מיהר לשאול.
"טכנית, אני חוזרת לעבור רק מחר. עד אז יש לי זמן לחפש אותו ולהבין מה באמת קורה."
"הוא היה צריך להתפטר. מה קורה מעבר לזה?"
אגתה נעצרה והסתובבה אליו. "אולי אתה חושב שאתה מכיר את טימותי, טי, אבל אתה לא מכיר אותו כמוני. אם הוא העדיף להסכים להתפטר מרצונו מאשר לוותר על מה שהוא לא תכנן, זה חייב להיות משהו טוב."
"הוא עבר על החוקים, ולא בפעם הראשונה." טרנר הסביר וחטף צקצוק של זלזול וחוסר אמון כלפי דבריו.
"ותגיד לי, כשהיית שוטר, מתי לא עברת על החוקים?" היא ידעה שישתוק. "אז אל תצטנע להיות עובד הממשל הנבון." היא חייכה במבט תכנוני, עזבה אותו ונתנה לו לעמוד שם, במסדרון שמחוץ למשרדו, להתבשל במיצי המחשבות של עצמו.
ליילה לא ידעה האם להגיב על החיוך המתלהב יתר על המידה של טימותי, או פשוט לברוח מהמקום. היא העבירה מבט אל עבר ארון, שבהה בעיניים גדולות ופה פעור למחצה לכיוון המטרה הצמודה שלהם ומבט חושש התנוסס על פניו. כמוהו, כמוה, שניהם ידעו שטימותי היחיד שהתלהב מהתצוגה.
הוא סובב את מבטיו אליהם ובחן אותם בעקשנות.
"אני יודע מה אתם חושבים," הוא אמר.
"אני מפחד." ארון הודה.
"פחות מה שחשבתי." טימותי כיווץ את עיניו.
"מה הדבר הזה?" ליילה מיהרה לשאול כשבחנה את דלת הכניסה העכורה מקרוב.
כאשר דמיינה במוחה את סרטי האימה הישנים והמפחידים באמת, אלה עם המפלצות והמכשפים- כך בדיוק הייתה נראית החנות של המכשף האפל והספק-טוב-ספק-רע.
היא תרה בעיניה בתקווה שלא תמצא משהו שיאמת את הדמיון בין הרעיונות. היא רק קיוותה שזה לא באמת נכון.
"כמו מה זה נראה?" טימותי שאל ואף אחד מהם לא ענה לו. כנראה שאף אחד מהם לא רצה לומר השערה מטורפת שתתברר כנכונה. "בסדר," הוא קלט את המסר מהשקט. "זו חנות ספרים."
"נראה כמו מועדון של כת השטן." ארון אמר.
"בואו." הוא פתח את הדלת ונכנס בצלצול הפעמון שהודיע על כך.
ליילה וארון- שניהם חששו להיכנס. ליילה תיארה לעצמה שגם הוא מדמיין לעצמו איך ימות בייסורים מהירים ברגע שיעבור בדלת, כי כך העיצוב הפנימי של החנות שהוצג מבעד לחלונות הראווה נתן לכל העוברים והשבים לחשוב. אולי זו הייתה הדרך של הבעלים למנוע מאורחים לא רצויים להגיע. אם כן, זה בהחלט מצליח.
"נו? אתם באים?" נשמעה קריאתו של טימותי מתוך החנות.
"באים!" ליילה השיבה למרות שבתוך תוכה כל מה שרצתה היה להתרחק משם. היא פנתה אל ארון בכדי להיות בטוחה שהיא עושה את המעשה הנכון. "זה באמת רעיון טוב לדרבן אותו בצורה כזאת?"
"הייתי אומר לך שבמצב שלו עדיף שלא לשתף פעולה כדי שבסופו של דבר הוא יוותר,"
"אבל-?" תמיד יש אבל.
"אבל אני מכיר את טימותי הרבה מאוד זמן, אז אני יודע שכניעה זה לא משהו שקיים אצלו."
"אני רק רוצה לדעת שאני לא נכנסת למשהו שיסבך אותי." ליילה אמרה.
ארון גיחך קלות. "היחידה שיסתבך זה טימותי. תסמכי עליי, הוא לא ייתן לאף אחד לקבל עונש חמוד יותר ממה שהוא יקבל. הוא הטיפוס העקשן, מכל ההיבטים."
"זו הערכה פסיכולוגית?" היא שאלה.
"זו הערכה של חבר ילדות."
קולו של טימותי שוב פנה אליהם מתוך החנות. "אתם באים או שאני צריך להתקשר לאמבולנס שיפנה את הגופות?"
"הנה, אנחנו באים." ארון לקח נשימה עמוקה ונכנס בצעד ישיר אל החנות. "אבל אתה לא יכול להאשים אדם שנרתע להיכנס למקום כמו זה." דבריו המשיכו להגיע לאוזניה של ליילה שעדיין עמדה בחוץ, ובחנה במבט אחרון את הכניסה.
מה כבר יש לה לפחד? זו רק חנות קטנה.
היא לקחה נשימה עמודה בעצמה, ונכנסה.
טרנר עדיין לא היה בטוח שלתת לאגתה ללכת בעקבות פוסטר היה מעשה נכון. במחשב שנייה הוא התחרט שלא עצר אותה והסביר לה את העניין בהיגיון. אולי היא הייתה מבינה, למרות שזו אגתה.
הוא שקל לעקוב אחריה, בשביל לבדוק שהיא בסדר, שפוסטר לא עושה שטויות מהן היא עלולה להיפגע. בתור אחת העובדות הכפופות אליו, היא באחריותו. כל פשלה שלה זו גם פשלה שלו, ועם כל פגיעה שלה במהלך עבודתה, הוא ייאלץ לחיות בידיעה שהיה יכול לעצור אותה.
הוא צלצל אליה. פעמיים.
היא לא ענתה.
בטח כדי להימנע מחוסר הנעימות שבניתוק השיחה באמצע.
למרות ששנא לוותר בעצמו, הוא היה חייב. כרגע, היא עדיין "עובדת בחופשה", ואין לו שום פריבילגיה למנוע ממנה לעשות כרצונה.
עכשיו, הוא החליט לעבור שוב על סרטוני האבטחה של חדרה של קסידי, כפי שהבטיח לעלמה וויליאמס. אולי בצפייה חוזרת הוא יצליח לגלות משהו חדש. זה המעט שהיה יכול לעשות אחרי שהוציא נגדה את צו ההרחקה ההוא.
הוא חיבר את ההחסן הנייד למחשב ופתח את הקובץ של אותו יום. הוידאו רץ מהר, והוא עקב אחר כל תנועה, כל פרט, עד שהמסך הושלג והפך את הסרטון לחסר תועלת. הוא חזר כמה פריימים, ושב לצפות בהם פעם נוספת.
הוא הרים את ראשו מעט וכיווץ את עיניו כי נגלה לפניו משהו חשוד.
קו הזמן הקטן והאדום שוב נגרר לאחור, והמסך שוב הציג לפניו את התמונות הקודמות.
האצבע הקליקה בלחיצה יחידה על העכבר השמאלי והתמונה קפאה.
טרנר בחן את הצד בקפידה. הוא רצה למנוע טעויות שעלולות לנבוע מאי תקינות של המחשב עצמו ולגרור אותו למרדף שווא, או שמא לגרום לפוסטר לתת לו לעשות זאת.
לאחר וידוא קצר שהכל בסדר, והכל באמת היה בסדר, הוא מצא סיבה מספיק טובה לקרוא לאגתה לחזור.
תגובות (0)