סמדי (Samdei)- פרק 6- ראש קטן ומצלמות אבטחה

טימותי פוסטר ישב על הספה הבהירה בתוך החדר הקטן, שחלונותיו הסגורים עם תריסיהם התוו לו מראה סגרירי ולונדוני. הוא חיכה לבעל המשרד שיבוא, והוא לא איחר. הוא אף פעם לא מאחר.
הפעם טימותי היה זה שהקדים. טוב, זה בטח בגלל שהפעם אין לו עבודה כדי שיוכל להתחמק ממנה. הוא הניע את רגליו המשולבות בחוסר סבלנות. יש גבול לכמה זמן הוא מסוגל לשבת שם בחיבוק ידיים ולחכות לשעה בה קבעו.
דלת העץ הלבנה נפתחה במהירות ונטרקה באותה שנייה. הבחור שנכנס לחדר, הצעיר ושחור השיער, לבש חליפה שחורה ומהודרת, ושוב, העלה במוחו של טימותי את השאלה עלה ההתגנדרות היתרה שלו. אתה רק פסיכולוג, לא פוליטיקאי. זה המשרד שלך, אין לך אף אחד להרשים. למטופלים שלך בכלל לא אכפת איך אתה לבוש.
"מצטער שאיחרתי." הוא אמר כשהתיישב על הכורסא הלבנה מול טימותי, וארגן את התיק שהחזיק בידו.
"אתה לא איחרת, אני הקדמתי." טימותי תיקן את דבריו.
"המטופל הוא העיקר. אם אתה הקדמת, אני איחרתי." הוא הסביר וגרם לו להרים גבה. דבר כזה גורם לך לתהות האם הפסיכולוג שלך לא משוגע בעצמו.
"אז בדרך כלל, כשאיחרתי, אתה הקדמת?" הוא שאל אותו.
"אה, אל תוציא את עצמך זכאי." הפסיכולוג בכל זאת היה אדם הגיוני, אף על פי שיש לו כמה סדקים במחשבה שלו. זה בהחלט מצחיק, פסיכולוג עם בעיות נפשיות. "אז?" הוא פנה אליו וקטע את רצף מחשבותיו.
"כבר סיפרתי לך שפיטרו אותי." טימותי לא הבין למה לחזור על כל העניין שוב. עברו כבר יומיים מאז שהוא הפסיק לעבוד, באדיבותו של טרנר, והוא הרגיש כאילו הוא מתחיל להשתגע באמת. אולי עכשיו זה באמת הזמן המתאים להיפגש עם איש מקצוע.
"כן, אבל אני צריך לשמוע את זה פנים מול פנים. כמו מפגש אמיתי, לא בשיחת טלפון." הפסיכולוג הסביר.
"זה לא מפגש אמיתי, אחי." טימותי נאנח.
"תתנהג כאילו." ביקש.
"ארון-"
"ד"ר סטיילס." תיקן אותו.
"ד"ר סכיזופרניה," טימותי הדגיש. "לא עדיף לך לבזבז את הזמן שלך במפגשים אמיתיים? כאלה שבאמת מכניסים כסף?"
"אני גם מנסה לעזור לך." ארוך סטיילס הוסיף. "ולך אין משהו טוב יותר לעשות עכשיו, ואף אחד לא באמת סומך על בחור שנראה כמו ילד בן עשרים כדי שיטפל בו."
"תגדל זיפים, מה אני אומר לך." טימותי אמר והוציא את הטלפון הנייד שלו מהכיס למשמע ההודעה שקיבל. "ונראה שלי יש דברים חשובים מאוד לטפל בהם." הוא התכונן לקום.
"העניין עם השדים שלך?" ארון שאל. הוא כבר הכיר את העניין היטב. "מה כבר יש לחדש בזה?"
"תתפלא." טימותי קם בחיוך ותפס את ידית הדלת. "אתה בא?" הוא פנה לחברו.
"לעשות מה?" ארון שאל בעיניים מכווצות.
"לראות איך התקדמתי." השיב. "תחשוב על זה כעל תצפית."
הפעם היה תורו של ארון להרים גבה.
"בוא." טימותי שוב אמר, וסימן לו לצאת לפניו. "הרי אם יש לך זמן לעשות לי פגישה מדומה, בטח יש לך זמן לצאת קצת מהמשרד הזה."
ארון נאנח בשאננות. "אני בטוח אתחרט על כך."
"בוא." טימותי נשמע מתלהב כדי להלהיב את ארון עצמו עוד יותר, אבל זה לא היה יכול להשפיע עליו. בתור פסיכולוג על פי חוק הוא יודע דבר או שניים על טכניקות שכנוע ועל דרכים להשפיע על אנשים, ובתור פסיכולוג, הוא גם יודע שעם אנשים כמו טימותי צריך פשוט להסכים, כי הם לא יוותרו לעולם.
הוא קם ויצא מהחדר. טימותי קד בקלות לפניו כג'נטלמן וארון נד בראשו כשבע מהשטויות שלו, והמשיך בדרך כשטימותי סגר את הדלת.
טימותי ידע שבארון בוודאי יחטוף שוק תרבותי מסוים ברגע שיתחילו במפגש, ובטח גם ינסה לשכנע אותם לעשות הכל בדרך הגיונית ומעצבנת, אבל הוא היה חייב לראות את ההבעה על הפנים שלו. סוף-סוף שיהיה לו משהו מרגש להתעסק בו מאשר מטופלים עם בעיות הרטבה.

ליילה וויליאמס ישבה בתוך בית קפה-מסעדה, בקצה השני של הרחוב בו היה ממוקם בניין המשטרה המרכזי של ניו-אורלינס, במרחק חמש מאות מטר בדיוק, המרחק המינימלי בו הייתה יכולה לעמוד מבלי לקבל קנס על הפרת צו ההרחקה שקיבלה.
היא חיכתה לטימותי פוסטר, המכונה בפני עצמו כ"טימסטר", בשביל לדבר איתו על תוכנית הפעולה שלהם למציאת ראייה שיוכלו לתת לבלש טרנר, כדי שיפתח מחדש את החקירה של אביה.
דלת בית הקפה נפתחה בצלצול פעמון בפעם העשרים ושבע מאז שנכנסה בעצמה, ורק אז הבחינה בפנים המוכרות והפנים הלא מוכרות שנכנסו לשם ופנו להתיישב בכורסת הכסא האדומה ממולה.
הבחור שלצידו של טימותי נראה צעיר ממנו מאוד, אבל אולי זה בגלל פניו החלקות ועיני הילד שלו. שיערו היה שחור ומסורק, עיניו כהות ועגולות, עורו בהיר, שפתיו מלאות ואפו עגלגל. הוא לבש חליפה שחורה ומחויטת שנראתה כהגזמה ליום רגיל של אדם לא חשוב מדי.
"ליילה – ארון, ארון – ליילה." טימותי הציג אותם זה לפני זו ולא התעמק מדי ברשמיות. "ליילה, ארון הוא פסיכולוג, לא בשבילך, ארון, ליילה היא הסיבה שאתה לא יכול לקרוא לי משוגע.""אתה משוגע בין אם מה שאתה מאמין בו נכון ובין אם לא." ארון הדגיש לפניו. "לא משנה מה כל בחורה תגיד."
"טוב, הוא די צודק." ליילה נאלצה להסכים.
"יופי, בואו נסגור את דיון ה-'להוריד לטים את הביטחון' ונחזור לעניינינו." טימותי מיהר להציע.
"אני עדיין לא מבין מה התפקיד שלי פה." ארון הרים את ידו בקלות. ליילה הייתה איתו באותה מחשבה.
"אתה… תומך לחימה." טימותי הסביר.
"יש לי עיסוקים."
"שב." טימותי דחף אותו חזרה אל הכסא בכוח כשניסה לעמוד.
"אני אתלונן על חטיפה." ארון איים ללא הבטחה.
"כן. כמובן." טימותי התעלם מהצהרתו. "שב ותקשיב." הוא חזר להסתכל על ליילה הסבלנית. "אנחנו מקשיבים." הוא הכריז בחוסר רשמיות.
"דיברתי עם הבלש טרנר." היא אמרה.
"הוא לא הוציא נגדך צו הרחקה?" טימותי כיווץ עיניים בשאלה.
"רגע, נייל טרנר הוציא נגדך צו הרחקה?" ארון הופתע בהתעניינות.
"פתאום הוא קופץ." טימותי העיר.
"טוב, זו סיבה טובה לקפוץ." ארון אמר. "איזו סיבה יש לו לעשות את זה?" הוא פנה לליילה.
"הוא הוציא צו כדי שלא אתקרב לבניין המשטרה. נפגשתי איתו במקום רחוק מספיק משם." ליילה הסבירה.
"ומה קרה בשיחה?" שאל טימותי.
"בעיקרון, הוא אמר לי שהוא ראה שהכנסת אותי למשרד שלך במצלמות האבטחה."
"ידעתי שעוקבים אחריי." הוא הרים אצבע לכיוונו של ארון, וארון נאנח.
"מצלמות אבטחה זה משהו שיש בכל מקום, בניין ממשלתי בין היתר." הוא הסביר לו. "אם אחרים לא נרתעים מזה, גם אתה לא צריך."
"זה עדיין מחשיד." התעקש.
"בכל מקרה," ליילה המשיכה את דבריה. "הוא כן הסכים לגלות לי שהמצלמות לא קלטו את הגניבה של הגופה."
"מישהו גנב גופה?" ארון שוב התפרץ עם שאלה משלו ומבט מתעניין ומופתע מצידו.
"כן, ובכל מקרה, אני לא חושבת שזה סתם צירוף מקרים." אמרה. "וגם הוא לא."
"הוא- הוא מאמין לנו?" טימותי התרומם בהתרגשות וחיוך קל עלה על פניו.
"לא." ליילה הרגיעה אותו והוא חזר להתיישב על כסאו. "לפחות לא עכשיו. אבל הוא כן חושב שזה מוזר שהצגת לפניו את נקודות הדימיון בין המקרים, ואז עכשיו הגופה האחרונה ברשימה שלך נעלמה." הסבירה והוסיפה. "הוא אמר שהוא מתכוון לבדוק מה קרה עם שאר הגופות, ליתר ביטחון."
"רואה? אנחנו מתקדמים." טימותי הכריז בשקט לחברו.
"אני אאמין באמת כשאני אראה הוכחה." ארון קבע.
טימותי נאנח עם חיוך מרוצה. "האנשים עם הראש הקטן." הוא פנה אל ליילה באנחה, והיא החזירה לו באחת זהה.
לשניהם הייתה סיבה טובה לחשוב חיובי, כי טרנר התרכך בחשיבתו. אדם הגיוני ואדם קשה, אבל אדם שיודע להבחין בין צירופי מקרים לבין סדר פעולות של פושע, וזה פרט חשוב שאפשר להסתמך עליו.
אולי הוא יוכל לעזור להם בכל זאת, ולא להוות להם מכשול בדרך. זה באמת הדבר האחרון שהם רוצים- מכשול.
"ואם כבר מדברים על חדשות טובות," טימותי פצח פה. "אני חושב שהגיע הזמן שאפעיל את התוכנית הישנה שלי." הוא הצביע על ליילה. "בעזרתך."