סיפור פנטזיה קצת שונה…

כבר פרסמתי את החלק הראשון בנוסח שונה. בכל מקרה מסתבר שזה הפרק הראשון של פרויקט שאני עובד עליו. השפה היא בוטה אני אני כבר מזהיר. בגרסא של הוורד יש קטעים מודגשים פה אני מצליח לעשות, בכל מקרה הם המחשבות של קאי. מקווה לתגובות בונות, תודה מראש ותהנו :) ומצטער מראש זה ארוך.

פרק 1: דלתות סגורות.
גופו של קאי היה שקוע עמוק בתוך מזרן המיטה, ידיו ורגליו כבולים בלפחות מאה כלי מיטה שונים. השמיכה הדקה והשמיכה העבה והציפית לשמיכה העבה שיצאה ממקומה וכמובן שמיכת הנוי שהיא הכריחה אותו לקנות בכדי לכסות את כל ההסיפור הזה. אלים, כמה שהאישה הזאת אוהבת לרהט את הבית בשטויות . הוא ניסה להסיט את ראשו ללא הועיל מקרן האור שהגיחה מבעד הבניינים הסמוכים ופגעה בדיוק בעיניו. מי לעזאזל עושה חלונות שפונים מזרחה? לפעמים הוא הרגיש הבניינים ממול היו בכוונה זזים או מתקמרים כל בוקר על פי מיקום השמש רק בכדי שקרן האור הארורה הזו תפגע בעיניו ותעיר אותו. למה הוא לא התעקש לקנות וילונות כהים כשהם היו בחנות הרהיטים?
הוא שלח את ידו המצולקת לצדה השני של המיטה לגשש אחר מגע עורה הרך. היא לא הייתה שם, ידו צנחה על המזרן הריק ניטרה חזרה מעלה מעט וצנחה בשנית . הוא פתח את עיניו בבהלה והתיישב על המיטה בחדות, סוקר את החדר סביבו. הוא תמיד מתעורר לפניה בגלל החלון המזורגג הזה ושם לב מתי היא יוצאת מן המיטה. הפעם זה לא קרה. איפה היא ולמה הדלת סגורה? היא שונאת דלתות סגורות. משהו לא הסתדר לו בראש. הבית שקט, שקט מידי. הוא שמע צלילים,עמומים, שהגיעו מכיוון המטבח. כיסאות חורקים ונקישות זהירות על שולחן העץ הישן שהם קיבלו מאימה.
הוא השתחרר מכבלי המצעים במהירות , לבש זוג תחתונים שהיה זרוק על הכיסא ויצא מהחדר בשקט. ביציאתו השאיר את דלת חדר שינה פתוח והחל לפסוע חרישית לעבר המטבח. אבל מה עם הסלון? הוא הציץ מעבר לקיר. שני בקבוקי הבירה נשארו ריקים על שולחן הזכוכית מליל אמש. כריות הנוי שקישטו את הספה שכבר איבדה מצבעה הירוק היו כולם בצד ימין בדיוק כפי שהשאירו אותם. הוא הרגיש מטומטם, למה הוא מתגנב בביתו שלו? דלת המטבח הייתה סגורה, אבל היא שונאת דלתות סגורות. הוא פתח את הדלת בזהירות. לפתע נינוח מתוק מילא את נחיריו ורעש שמן רותח וקופץ הגיעו מכיוון המחבת, חיוך רחב נפרש על פניו. פנקייקים.
היא עמדה על יד הכיריים בגופייה ירוקה קצרצרה שבגיע בדיוק לסוף שדיה ותחתוני ספורט אפורים שהדגישו את צורת האפרסק של ישבנה. "בוקר טוב ישנוני". . "אני מקווה שלא הערתי אותך, ניסיתי להיות ממש שקטה, אפילו סגרתי את הדלת ואתה יודע שאני שונאת דלתות סגורות". . כמובן מטומטם, היא לא רצתה להעיר אותך ואתה מתנהג כמו בסרט אקשן זול .הוא אחז במותנייה והצמיד אותה אליו. "אל תדאגי, ישנתי כמו תינוק". "כדי לך אחרי אתמול בלילה" ענתה בחיוך שובב . הם התנשקו לאט ובעדינות, מתענגים על הרגע. הוא אהב אותה, הוא אהב אותה כל כך. רבות הן הפעמים בהם חשב שאין הוא ראוי לה, אחרי כל מה שהוא עשה. אבל הוא מודה לאלים או לאל או כל דבר אחר שמתפללים אליו שלאחר כל כך הרבה שנים הוא סוף סוף קיבל אהבה אמיתית ונחת .ידייו גלשו לאט עד לישבה העגלגל ולפתו אותו בחוזקה., הוא הרים אותה והניח אותה על השיש, רגלייה נכרחו סביבו" . הפנקייקים יתקררו" היא לחשה בזמן שהוא נישק את צווארה .הוא שלח את ידו לכבות את האש, "אני אתקרר, עכשיו בואי למיטה". הוא תחב את ידייו תחת ישבנה ונשא אותה אל המיטה. הם התעלסו נמרצות, עיניו היו פתוחות לסירוגין, מנסות לפלס את דרכן אל החדר השינה. 'רק אל תיתקע במשהו, רק אל תיתקע במשהו!

רטט. הטלפון שלו רטט. קאי הזדחל באיטיות מהמיטה, נזהר שלא להעירה .היא ישנה על צידה, מעט משיערה השטני, עדיין רטוב מהמקלחת שערכו, נפל על פניה. רגלה הייתה מלופפת בשמיכת הנוי הלבנה, היא ניסתה ללא הצלחה למשוך אותה אליה מתוך שינה אך ידה נחתה על יד שפתיה האדומות, רדומות ומעט מעוכות. האור שחדר מבעד לחלון פגע בקימור של גבה התחתון. קו המתאר של גופה זהר בפס דק של אור ויצר סביבה הילת זהב זעירה שגרמה לגופה לדמות לרכס הרים אשר השמש עולה מאחוריו ,רכס הרים שהתברך בקימורים מדהימים, חזה יפיפייה ורגליים משגעות. סוף סוף החלון המזדיין הזה עושה משהו טוב לשם שינוי. הוא יצא מהחדר בשקט וסגר בעדינות את הדלת. היא שונאת דלתות סגורות רק כשהיא ערה. רטט הטלפון הרעיד את השולחן הזכוכית שבסלון, הוא צעד במהירות שמא הרעש יעיר אותה. שומעים הכל בין הקירות האלו. הוא לא ידע ממה הם עשויים, אבל שלשום הוא שמע את הבחור מלמטה מתווכח עם החברה שלו האם לראות את המשחק הערב או סרט רומנטי. תודה לאל שאמילי לא כזאת. זה היה בניין ישן בשכונה המזרחית של העיר אקאס. הם גרו בקומה הרביעית בדירת שני חדרים, חדר שינה, חדר אמבט, סלון קטן ומטבח קטן אף יותר. הם לא היו צריכים עוד, הם מאושרים. חוץ מזה, הם לא יכולים להרשות יותר. האו ניגש לטלפון והרים אותו במהירות הצג הראה מסך לבן שבמרכזו עשרה נקודות מחוברות בעיגול ושחורר ומרכזו מספרים הסופרים אחורה 3…2…1. דפיקה בדלת.
לא, לא! בני זונות! אין מצב.
הוא פתח את הדלת בחמת זעם. "צהריים טובים קאי, אפשר להיכנס?" הוא זיהה את החיוך ולא היה צריך להתבונן אפילו רגע נוסף בפניו של האיש. אותו חיוך רחב, מתנשא, מלגלג ומזלזל. אותו חיוך שהוא שנשבע שאם יראה אותו פעם נוספת, הוא ישבור לו את השיניים." כשאמרתי לך שאני לא רוצה לראות אותך יותר, התכוונתי לזה!"' השיב וטרק את הדלת בפניו. גניחת כאב נשמע מהצידה השני של הדלת.
פלדה קרה נצמדה לשני צידי צווארו. הוא קפא. "קאי, פתח את הדלת, אתה לא רוצה צרות. לא עכשיו". קול של נערה, מעט צפצפני ומדברת שפת המזרח העתיקה.. זו יכולה להיות רק אחת.
"ניאקו" אמר בלחישה, "מאיפה את צצת לעזאזל?". לא הייתי צריך ללמד אותה להתגנב ככה.
בזמנו, הוא ראה עשרות גברים עומדים בסיטואציה הזו לפניו, הוא מעולם לא חשב שיום אחד הוא יהיה במקומם. להביה היו מלאכת אמן אמיתית,הם חושלו במסדר 'פרח הפלדה' אי שם עמוק בתוך המזרח הרחוק. על פי המסורת, הפלדה קופלה כמאה פעמים לפני שקצותייה מרודדים לרמה של דף נייר. איי פעם נחתכתם מדך נייר? לא נעים. . אורכם כאמה, הם חזקים דקים,קלים מאוזנים וחדים מאוד. מיותר לומר אף אחד לא רוצה להיות בצד הנגדי ללהבים האלה. אך לא בזאת גדולתם של להבים אלו, אלא ביעודם האכזרי. הצד החיצוני משמש כלהב רגילה אבל, לצד השני המעוקל פנימה בחצי גורן הייתה תכלית אחת בלבד, להצמידו ללהב התאום וליצור חישוק של חדות נוראה סביב צוואר הקורבן . יש האומרים כי זאת שיטת העינוי האכזרית בעולם .כל תנועה שהוא יעשה תמשוך דם, תנועה חדה תגרום לחתך עמוק בעורק הראשי, בקרוטיד. הקורבן יתפתל על הרצפה וינסה לעצור את הדימום בידיו. תחילה, הוא אולי יצליח. אבל הדם ימשיך לזרום החוצה לאטו ולאחר זמן קצר הוא יכנס למצב של הלם מפוצה . הדופק שלו ולחץ הדם שלו יעלו בניסיון לפצות על איבוד הדם. ומסיבה זו, הדם יפרוץ מבין אצבעותיו בשפריץ קטן וימשיך בזרם מוגבר למשך כמה שניות. הוא יצעק ויתחנן לעזרה. אבל ניאקו תמוד מהצד ותביט בו סובל וגוסס לאט. פעם אחת הוא ראה אותה חוסמת את הדימום עם סולייתה בגלל שהקורבן שלה נלחץ וחתך את עצמו לפני שהיא הוציא ממנו את המידע שהיא צריכה. היא אולי נראת כמו נערה בת שבעה עשרה, אבל יש לה לב של רוצח פסיכוטי. בשלב זה הקורבן כבר במצב של הלם בלתי מפוצה. הזרם יחלש, אין עוד מה לדמם. הדופק ולחץ הדם יפלו, הוא יתקשה לנשום. יאבד את ההכרה וימות בשקט ובנחת. אבל ואם ניאקו קמה באותו בוקר עם מצב רוח טוב ושפר עלייך מזלך ,הצלבה קלה ביותר של הלהבים ביותר תערוף את ראשך בלי מאמץ ואתה תמות מהר ויחסית ללא סבל.
אבל קאי הוא לא כמו כל הגברים,חתך עמוק לא יעשה את העבודה. היא צריכה להצליב את הלהבים ולערוף את ראשו כדי להרוג אותו. ככה זה עם בני אלמוות.
"בסדר, בסדר!רק תעיפי את הדברים האלו מהצוואר שלי!" נהם.
"פתח את הדלת" ,קולו התנגן בהתנשאות מצידה השני של הדלת. " היא לא תוריד אותם לפני שתפתח את הדלת".
קאי הריץ במוחו דרכים לצאת מעסק הביש שאליו נקלע. היו לו כמה רעיונות, אבל כולם הסתכמו ברעש ודם הרעש יעיר אותה, והיא תצא לבדוק מה קרה. בנתיים היא בחדר, מוגנת ועדיף שכך. חוץ מזה חבל ללכלך את הרצפה.הוא שלח את ידו באיטיות לעבר ידית הדלת. ניאקו היא כלבה חסרת רחמים ולא חכמה במיוחד, אם היא תפרש לא נכון תנועה שלו, הראש שלו יפול לצד גופו כהרף עין. הדלת נפתחה והלהבים נמשכו אחורה בתנועה מהירה. אחד מהם חתך את צווארו קמעה. החתך נרפא מיד אך טיפת דם החלה לזלוג לאורך צווארו עד לחזהו. "קאי, האם זו דרך להתייחס לחבר ותיק? " שאל בעודו מנקה את החלק התחתון של פניו מדם שזלג מאפו.
דויומו לא היה חבר, אולי פעם לפני ארבעים או חמישים שנה אבל עכשיו הוא צרה מהלכת. הוא לבש שחורים, כאילו הוא הרגע חזר מלוויה. נעליי עור שחורות עם מכנס אלגנט שחור מגוהץ. גופייה שחורה שחורה מתחת מעיל רוח בעל צווארון גבוה שהגיע עד לברכיו. כפפות עור שחורות וצעיף מוכתם במעט בדם היה כרוך סביב צווארו ברפיון וכובע גרב שחור לראשו . הוא עמד עקום, נשען על מקל ההליכה שלו, שחור חלק בעל ידית כסף משובצת באבני חן בשלל צבעים .
"אפשר להיכנס?" שאל בחיוך "חבר?".
"בתנאי שלא תקרא לי חבר" אמר והחווה בידו להיכנס.
דויומו צלע קלות פנימה, מקל ההליכה שלו משמיע נקישה מהדהד בכל צעד. "הנה, כנסו למטבח, הכנתי פנקייקים." "ותפסיק לצלוע, אתה לא צריך לעשות את ההצגות הקטנות שלך מולי".
דויומו חייך ונעמד זקוף, הוא הרים את המקל בסיבוב אל כתפו. " אביזר אופנה, לא יותר". נכון, ואני בן זונה אם לא מסתתרת לה שם חרב.
דויומו פשט את מעילו ותלה אותו על הכיסא בנימוס והתיישב בנוחות על יד השולחן ברגליים מוצלבות. ניאקו חגרה את הלהבים חזרה אל המתקן עשוי עור שעל ירכיה והתיישבה לצדו.
קאי סגר את דלת המטבח והתיישב מולם מעברו השני של השולחן. "אתה לא רוצה אולי ללבוש משהו? אנחנו בנוכחות של לידיי". שאל דויומו.
" ראיתי את הליידי הזאת שלך כורתת לגברים את הזין בשביל השעשוע . אני בטוח שהיא תשרוד את המראה הכל כך מגעיל שלי בתחתונים. תגיע לעניין, למה אתם פה?"
החיוך הלגלגני נמחק מפרצופו של דויומו ופניו עטו ארשת רצינות. הוא הוריד את הכפפות מידיו ומשך את הכובע מעל ראשו. שיערו השחור והשופע נעלם ובמקומו הייתה קרחת חלקה. במרכז מצחו, בתוך עורו ובשרו היה חרוט העיגול בעל עשרת הנקודות. הוא היה חיוור כחוש. עצמות לחייו הגבוהות בלטו, סנטרו היה דק וחד כאילו היה משחיז אותו בלילות . עינייו המלוכסנות נמתחו והשתטחו כאילו מתח והידק את עורו לרוחב פניו. אישוניו איבדו את צבעם החום והפכו לאפורים כשל עיוור המגשש באפלה. צבע גופו נראה חולני, מין צהוב חייור מגעיל, גופו הצטמק ושריריו נעלמו. .הוא דמה יותר לגוויה מהלכת מאשר לבן אדם. אולי זה בסופו של דבר מה שהם, בני האלמוות, גוויות מהלכות הנדבקות לחיים כעלוקות המסרבות לשחרר וכולם חוץ מדויומו מסתרים את הסימנים.
"השגעת לגמרי? כמה פעמיים היית צריך לחרוט את הדבר הזה במצח שלך עד שזה הפסיק להתרפא?" שאל קאי.
" שלוש פעמים ביום למשך חודש, מחווה קטנה לעומת מתנת הדרקון" הוא השיב בחיוך.
"הם סיבבו לך את המוח" אמר בעודו מניד את ראשו לשלילה.
"הם פתחו את עיני והראו לי את האמת" השיב בנחרצות.
"עם האמת שלהם עדיף להיות עיוור וחירש".
עיניו של דויומו נפתחו בכעס, "איך אתה מעז!" מקל ההליכה נע במהירות לעבר פניו של קאי. הוא הסיט את ראשו והמקל חלף אל מול עינייו עד שעצר מול פניה של ניאקו שישבה ללא ניע כאשר ידו של קאי מחזיקה בו.
"אתה שוכח מי אני דויומו,וכפי הנראה שכחת מי אתה. מרוב כעס ואמונה עיוורת כמעט שברת לזונה שלך את הפנים". ניאקו הרימה גבה. "עכשיו, תרגע ותגיד לי למה אתה פה כדי. שנוכל לסיים עם הבלבולי מוח האלו"
דויומו חייך בפתאומיות ,"אתה צודק, אני לא פה לריב. באתי כחבר." הוא שחרר את המקל וקאי הניח אותו על השולחן כאשר הידית נגדו. "בוא ניגש לעניין אם כך", הוא שלח את ידו לכיס מעילו והוציא קלף מגולגל. " קיבלנו שם".
קימט את מצחו בכעס ."אמרתי לך כבר אז, סיימתי עם החרא הזה. הדבר הזה לא נוגע אלי. קח את הקלף ותעופו מהבית שלי" אמר ודחף את הקלף באצבעותייו.
"לצערי חברי הותיק. העניין כן נוגע לך, בגלל זה באתי,כחבר. אנא התבונן בקלף". דויומו החליק את הקלף חזרה אל קאי לאורך השולחן.
קאי הביט בדויומו כדקה ארוכה. מבט של כעס, שנאה ותיעוב. מבט חשדני, ומעט מסוקרן. הוא הציץ בניאקו שישבה ללא ניע, ידייה שלובות, פניה חתומות בהבעה אדישה.
"תזדיין אתה, את והמעגל המזדיין שלכם!" נהם קאי ופתח את הקלף. הוא הרים את עינייו מהקלף בחצי חיוך "אמילי לונגהורן, החברה שלי? אתה צוחק נכון?"
דויומו התבונן בו דומ עםהבעת צער אמיתית על פניו. "לצערי לא. זו אינה בדיחה. האמן לי, לא הייתה לי שום כוונה להצליב איתך דרכים פעם נוספת. אך זהו דבר הדרקון ואני מחוייב לבצע אותו".
"ואתה באת לכאן בצפייה שאני פשוט אמסור אותה לידיך? כדי שתוכל לשחוט אותה, לשפוך את הדם שלה על איזה מנעול של ענתיקה מחורבנת שמצאתם ולקוות שהוא יפתח? או שבאמת שכחת מי אני הפכת למטומטם ".
"אנחנו כבר לא שוחטים אנשים קאי, הזמנים השתנו" השיב ברוגע מרגיז.
"כן, שמעתי שהפכתם להומניים . עכשיו במקום לשסף את הגרון אתם פשוט מזרימים את הדם מהוריד דרך הצינור על המנעול עד שהוא נפתח או עד שנגמר הדם".
"תראה קאי", דויומו נשען קדימה על השולחן, חשף את שיניו העקומות בחיוך מזוייף ." באתי בכוונה טובה, באמת. כששמעתי את שמה. וידעתי שאתה מעורב,התנדבתי לבוא. אין בי שום כוונה להרע. אלא רק להיטיב עם שני הצדדים. תסביר לה את המצב, תן לה לבוא איתי, אני אחזיר אותה בריאה ושלמה תוך שלושה ימים. תראה זאת הצעה נדיבה עבור אותם זמנים בהם קראת לי חבר." דויומו נשען חזרה אחורנית על כסאו, נוגס בפנקייק שהרים מהצלחת שעל השולחן.
"ואם אסרב?"
"הפסק לשטות בעצמך, היית הטוב שבסיירים. אתה יודע בדיוק מה יקרה." הוא עוד לקח עוד ביס ולעס באיטיות.
מבטו של קאי נתקבע על דויומו, אבל הוא לא באמת הסתכל עליו, זה היה הרגל לא להוריד את העיניים מהאוייב, פתע הוא יחליט לעשות משהו טפשי כמו לתקוף . מוחו היה עסוק במחשבות. חישובים, השוואת מעלות מול חסרונות. מצד אחת, לפתוח חזית יחידה מול המעגל יהיה טיפשי ומסוכן. קאי שמע על כאלו שיצאו מהמעגל בריאים ושלמים. אבל אלו היו בעלי דם כמעט טהור, כאלו שלא נדרש מהם דם רב..דמה של אמילי כמעט כולו הוא מהול בדם אנושי, הסיכוי שהיא תצא משם בחיים הוא אפסי. מצד שני יש לו דויומו, ערובת בטחון רצוצה. נכון שהוא פאנאט דתי , נכון שהוא מכר את גופו ונשמתו לכת המחורבת הזאת, אבל אולי בכל זאת… הוא התבונן עמוק לתוך עיניו האפורות ,יכול להיות שעדיין נשאר שם חלק מדויומו שהוא הכיר ויכול לבטוח בו? חלק ממנו שידאג שהיא תחזור בחיים ולא יצא רגע לאחר שהם רוקנו אותה מדם כדי לעשן סיגריה לקבור את רגשותייו ולשכנע את עצמו שזהו הדבר הנכון לעשות? דבר הדרקון?
"קאי", דויומו קטע את הדממה, "אני יודע על מה אתה חושב. זו אינה דרך חכמה לצעוד בה. כמיוחד כאשר אינך לבד."
"אנא ממך, תאמר לי על מה אני חושב". השיב בזלזול.
"כמו תמיד, אתה חושב על הדרך הקשה. אתה מאמין שביכולתך להגן עליה בכוח הזרוע". בן זונה,הוא באמת יודע על מה אני חושב.
"אתה לא תוכל, אנו רבים מדי והשפעתנו מגיע לכל פינה עזובה וסמטה חשוכה באישראם. אין לכם לאן להמלט. ואם תגרום לנו להתאמץ התוצאה תהיה גרועה בעשרות מונים. אתה יודע, תחילה חבריה יחלו להעלם או למות בנסיבות מוזרות. לאחר מכן, נעבור למשפחתה. נתחיל בממון, ואז בקניין, פריצות גניבות ולבסוף שריפת ענק מרהיבה. ורק אחרי כל זה, אנחנו נגע במשפחתה, אחרי אחד עד שהיא תתאבד מעצב ושגעון ואתה תחייה לעד עם הצער היגון על עקשנותך. כן קאי, התקדמנו, אבל איננו שוכחים את השיטות הישנות . בסופו של יום, הדרקון תמיד מקבל את מבוקשו. אבל הנה, אני מציע לך דרך אחרת, דרך ללא דם, האמן לי כאשר אני אומר לך שאני מעטים זוכים בהצעה שכזאת. ראה זאת כיד מושטת בנדיבות עבור אותם זמנים בהם היינו אחים לנשק".
דויומו הרגיש מרומם, בעיניו הוא זעזע את קאי וכעת הוא בעמדת כח. הוא ניסה להסתיר חיוך קטן במתגבש על שפתיו חסרות הצבע.
"אתה אולי צודק, אבל משהו כן הפריע לי בנאום הקטן שלך, חזרת ואמרת אנו או אנחנו. תאמר לי, מניין לך שתצא מפה עם הראש מחובר לצווארך? ". אמר בחיוך קטן.
לראשונה מאז נכנס בדלת, פניו של דויומו הראו הבעה אמיתית. פחד, כן,פחד עמוק, פחד בסיסי אפילו לבן אלמוות, הפחד מוות. . עיניו נפערו, פיו נשמט ונשמתו נעתקה. כמו שילד קטן ומעצבן שמדבר הרבה מקבל אגרוף בבטן שלא ציפה לו מילד חזק ממנו ורק אז הוא מבין עם מי הוא התעסק.
שקט, דממה, חילופי מבטים. אפילו פניה החתומות של ניאקו גילו מעט דאגה. "תרים את הביצים שלך לפני שאתה עונה, לדעתי הם נפלו לך". אמר בחיוך רחב.
הוא לקח שני נשימות עמוקות, קאי צפה בגורגרתו הבולטת עולה ויורדת לאורך צווארו "האם אתה באמת רוצה להגרר לאלימות?" שאל בקול רועד.
"אינך שואל את השאלה הנכונה דויומו. השאלה הנכונה היא, האם אתה רוצה להגרר לאלימות?" קאי. הנחית את ידו בחוזקה על השולחן, צלחת הפנקייקים קפצה ומילאה את החדר בצלצול של חרסינה נוחתת על עץ. הוא החווה בידו השנייה לעבר הדלת. "אני אתן לך הזדמנות להתחרט ולעזוב. לשכנע את המסדר בשקר כלשהו שלא מצאת אותה, שהיא נעלמה, שהיא נהרגה, שהיא נרקומנית קשה והדם שלה טמא. כן..זה טוב, זה יתפוס .תראה זאת כיד מושטת בנדיבות עבור אותם זמנים שהיינו אחים לנשק."
דויומן החל למלמל בחרדה.."אני לא יכול לחזור בידיים ריקות. הם ידעו שאני משקר. הם יענישו אותי, יענישו אותי למשך שנים. הם יעשו ממני דוגמה, למען יראו ויראו, הדרקון תכחיש את ברכתה אלי. לא, אני לא יכול".
"תמלמל ברור, אני לא מצליח להבין מילה". לעג קאי. עיניו סקרו במהירות את ניאקו. הא נראת דרוכה, ידייה קרובות ללהבייה. חרא.
ידו של דויומו התהדקה סביב ידית ההליכה של מקל ההליכה שהיה מונח על השולחן. אגודלו עברה באיטיות על אבני החן המשובצות בידית. סוף סוף "אמרתי…" הוא לחש, גופו נדרך, קאי יכל ראות את מעט השרירים הרפויים שנשארו לו מתכווצים. "תמות!!!!" צעק. הוא לחץ על אבן אדומה באגודלו, המקל התפרק לשתיים לאורכו ומתוכו הבזיקה חרב דקה ומבריקה לכיוון גרונו של קאי.
קאי תפס את צלחת הפנקייקים שלידו והציב אותה מול החרב. היא חדרה את הצלחת ושיפדה אותה יחד עם שני פנקיים שנחתכו ונפלו ארצה. הוא הפך את הצלחת במהירות ,ניצב החרב ניתק מידו של דויומו והתהפך ונחת בכף ידו. בדקירה מהירה,הוא שלח את ידו קדימה, החרב חדרה את גרונו של דויומו מתחת לגורגרת ד חצי הלהב. הקצה החד יצא מתחית עורפו. חרב דקה, אין פרץ מרהיב של דם. רק זרם דק שניגר מטה מפצע החדירה על צווארו ולאורך הלהב עד הצלחת וממנה לרצפה .מעט הדם עבר דרך החור בצלחת גרם לה עד לידית ולהפוך למין שמורת ניצב. הוא הפנה את מבטו אל ניאקו. היא כבר עמדה, להבייה בידיה מוכנה לתקוף. קאי נעמד באיטיות והתמקם מול ניאקו. "התואיל להסתובב לכיווני כדי שאוכל לראות את פניכם היפות יחדיו? " אמר והניע את החרב בתוך צווארו לכיוון הרצוי.
פניו של דויומו האדימו, ורידיו צווארו גדשו ובלטו ונראו כמו תבליט של חוות נמלים. עיניו כמעט יצאו מחוריהם ונחיריו התרחבו. הוא לחץ שיניו מכאב וניסה לנשום. החרב כנראה חדרה את קנה הנשימה שלו, ואולי אף חוסמת אותו. הוא לא ימות מזה כמובן, צריך להוריד לו את הראש. אבל זה עינוי, כנראה המרושע ביותר בשביל בן אלמוות. ההרגשה הנוראית של חוסר אויר, חוסר אונים, הכמיהה לאויר, חוסר התקווה ,חנק, ההרגשה שראשך מתפוצץ מלחץ. התשנקות, הנסיון הנואש להכניס מעט חמצן לריאות. עכשיו תחשבו שאין לזה סוף, הוא לא יאבד הכרה ולא ימות, הוא פשוט ימשיך להחנק ולהשתנק לעד, אם זוהי הכוונה. רגליו נמתחו בעיוות. יד אחת אחזה במכנס באיפוק ואילו השנייה משכה, מתחה ושרטה את חזהו. בן תמותה היה מגיב אחרת, יותר דרסטית, יותר דרמטית. בן תמותה כבר היה מאבד הכרה ומת. אבל לא הוא. אלו רק הרפלקסים האנושיים שלו מתמודדים עם המצב.
"את כמה את מהירה?" שאל קאי. "האם את מהירה מספיק להרוג אותי, ואני מדגיש להרוג אותי לפני שאני שולף את החרב מהצוואר שלו?". היא עיוותה את פניה בסלידה. אבל עיניה סקרו אותו מכף רגל ועד ראש, מחפשת נקודת תורפה.
"אני נרגש שאת עדיין מיישמת את מה שלימדתי אותך". הוא פנה אל דויומו הנחנק, "היא לא למדה אף טריק חדש בכל השנים האלו? ממש בושה מצדך דויומו". הוא הרים את זווית החרב בתוך גרונו. דויומו פלט שפריץ של רוק סמיך מעורבב בדם. "את כמובן זוכרת את עקרון שלושת המהלומות?" שאל אותה כמורה השואל את תלמידו. היא ירקה בזלזול. "לא? אני אזכיר לך". הוא לקח נשימה עמוקה ועמד לפתוח בדבריו. לפתע עצר ויווה את פניו. "תנסה לנשום בשקט, אתה מפריע לי בשיעור! "אמר והנחית מכה על קרחתו המבריקה של דויומו. שינייו נקשו ודם סמיך החל לזלוג מפיו.
"עקרון שלושת המהלומות אומר שיש לך שני חילופי מהלומות בכדי לאתר את נקודת התורפה שלי. ומהלומה שלישית בכדי להכות בה. כל מהלומה מעבר לזה היא בזבוז אנרגיה. אז עני לי, האם את מספיק מהירה להכות את נקודת התורפה שלי אם אני כבר יודע שאת מאבדת שיווי משקל ברגלך הימנית כל התקפה שניה? האם את באמת רוצה ללכת בעקבות האידיוט הזה ולאבד את הראש היום?"
ניאקו השפילה את ראשה, "ניצחת" היא אמרה בשפה העתיקה והחזירה את הלהבים להתקנים שעל ירכיה. "אני יכולה להפרד ממנו?" הוא הנהן והניח לה להתקרב באיטיות . היא נישקה את קרחתו דקה ארוכה. קאי זיהה דמעה זוגלת על לחיו האדומה של דויומו. שפתייה הקטנות ניתקו מראשו באיטיותף היא שלחה מבט חטוף אל קאי ,הסתובבה ויצאה מהמטבח .הוא שמע את הדלת הראשית נפתחת ונסגרת.
קאי נאנח, הוא שלף את החרב מצווארו של דויומו והתיישב לידו. "הנה, זה שלך" אמר והגיש לו את החרב המגואלת בדם.