סיפור פנטזיה לתחרות הסיפורים של royayalon

אני הולכת במהירות ברחובות ניו-יורק ההומים. שדונים צבעוניים הלכו לאיטם ברחובות, כמה גמדים מזוקנים דחפו עגלות וחזרו הביתה מעבודתם במכרות. ראיתי כמה ילדים רצים אחד אחרי השני, וגם אחרי פיות קטנטנות, מנסים לתפוס אותן. אבל אני לא יכולתי להשתהות. כבר שעת לילה מאוחרת ואני צריכה להיות שם. אני צריכה להגיע לשם. אחרת אני אשאר למשמרת נוספת, גם הלילה וגם למחרת.
לפתע אני שומעת קולות צעדים מהירים – אנשים רצים. אני מביטה לאחור ורואה את מה שחששתי ממנו – שישה נערים, בערך בני גילי, רצו לעברי כשחיוכים קטלניים מתוחים על שפתיהם. שניים מהם החזיקו אקדחים, ואחד אחר החזיק סכין. שלושת האחרים באו בידיים ריקות.
"הי! ילדה!" אחד מהם קרא. סובבתי את ראשי במהירות וחידשתי את הליכתי, רק שהפעם צעדתי במהירות רבה יותר.
"ילדה!" נשמעה עוד קריאה. לא הגבתי אליה. המשכתי ללכת. התעלמתי. קיוויתי שהם ירדו מזה ויעזבו אותי בשקט.
אבל לא, הם לא יניחו לי. רק בגלל שאני שונה, שאני לא כמוהם. רק בגלל שיש בי קסם. מה שאין בהם.
"ילדה!" הפעם בקריאה נשמע גם זעם, והיא גם נשמעה קרובה יותר. נשמעו כמה קולות ירייה. הם לא פגעו בי – הפעם.
גשם החל לטפטף לאיטו. עם כל רגע הוא התגבר, עד שנהפך למבול. הקרקע נשטפה במים ונעשתה חלקה. השתדלתי שלא להחליק.
נשמתי נשימה עמוקה וסבבתי את ראשי לאחור. הם היו רחוקים ממני בערך בשישה מטרים בודדים. נבהלתי. עם כל רגע הם התקרבו יותר ויותר.
פתחתי בריצה. הלמות רגלי בקרקע נשמעו כנראה עד אליהם. פשוט רצתי והתפללתי בליבי שאגיע לשם לפני שהם יגיעו אליי.
ואז הרגשתי יד אוחזת בכתפי. ניסיתי להתנער אבל לא הצלחתי – מעדתי, ומישהו דחף אותי. נפלתי על הקרקע הבוצית והמלוכלכת.
הסתובבתי כך שפניי היו כלפיי מעלה, ומבטי נתקל בנערים שרדפו אחרי. אחד הנערים רכן מעליי – אותו הנער אשר אחז בידו את הסכין. שיערו החום היה פרוע מהריצה אחריי ועיניו החומות הפשוטות הביטו בי בשנאה טהורה.
הוא הניף את ידו האוחזת בסכין. עצמתי את עיניי. הוא כנראה חשב שזה סימן לכך שנכנעתי. שמעתי כמה קולות גיחוך.
איזו טעות הוא עשה. והוא ישלם עליה.
גרמתי לקסם שבתוכי להתעורר. גרמתי לו לצאת החוצה ולסחוף אותי אתו. גרמתי לו להשתולל. עשיתי מה שלימדו אותנו לא לעשות לעולם – שחררתי אותו. עמדתי להשתמש בו כדי לפגוע. לפגוע באנשים הרגילים – אלו שבכלל לא אמורים לדעת מכל זה – מהקסם, מ'השוני'.
הרגשתי את ידיי מתחממות ברגע שהנער העביר את הסכין קלות לאורך גרוני. ואז זה פרץ החוצה.
הרגשתי שידי חמה. מאוד. פקחתי את עיניי וראיתי שהצלחתי לעשות זאת – ייצרתי את האש. עכשיו נותר רק להשתמש בה.
הנערים נרתעו. הם הביטו באימה בלהבות אשר ריצדו על כף ידי.
התרוממתי מהקרקע ושלחתי אל עבר הנערים מבט זועם. הם החזירו לי מבטים מהססים.
הנפתי את ידי. ואז, באמצע התנועה, רגע לפני שהלהבות נשלחו במטח בוער אל עבר הנערים, עצרתי.
מה אני עושה?
הורדתי את ידי. הנערים עדיין הביטו בלהבה אשר על כף ידי, אבל הפניתי את ראשי וקיפלתי את ידי לאגרוף. הלהבות התפוגגו.
סובבתי אליהם את גבי והתחלתי לרוץ משם. קולות הצחוק שלהם נשמעו בכל הרחוב.
"תחזרי לגיהינום ממנו הגעת!" שניים מהם צעקו לעברי. ואז שמעתי קול ירייה.
הרגשתי כאב חד עובר בצלעותיי. התקפלתי. ידעתי – הם פגעו בי. הפניתי את ראשי אל עבר מקום הכאב וראיתי כתם דם, אשר התפשט על חולצתי הלבנה.
שמעתי קול צעדים מתרחקים, מלווים בקולות צחוק חדים. הנערים הלכו כעת, השאירו אותי לדמם אל מותי. אמנם יש בי קסם, אמנם אני לא כמו כולם, אבל לרפא פצעים כגון אלו איני מסוגלת. איני מסוגלת להציל עת עצמי.
שוליי ראייתי החלו להשחיר, וכעבור מספר רגעים כבר שקעתי בערפול חושים מוחלט. אחרי זמן שנדמה היה ארוך ומייסר – אך עם זאת גם קצר ומתמצת – ראיתי קרן אור, אור זהוב. הושטתי את ידי לגעת באור הזך, הטהור.
הייתי אדם טוב. לא רציתי שאנשים יפגעו – גם אם אותם האנשים רצו לפגוע בי.
ועכשיו שילמתי את המחיר.