סיפור על אדון שד וילדה קטנה

ברגע שילד נולד, הוא נולד כבר עם שני אינסטינקטים בחייו, אינסטינקט המוות ואינסטינקט החיים. הוא לא נולד עם שנאה או קנאה, זעם או טינה ולא עם הרצון לנקמה. כל זה בא אחר כך, לאט לאט אדם מרגיש זאת מבלי להיות מודע לכך. רק כשהוא באמת שם לב לרגשותיו הוא יכול להבחין זאת. אף אחד לא אוהב את הרגשות האלה, הרי עדיף להרגיש שמחה מאשר עצב או שנאה ולעדיף לשמוח בשביל מישהו מאשר לקנאות בו. אבל אי אפשר להימנע מהרגשות האלה… זה מה שבונה את השדים, מהרגשות שאף אחד לא רוצה. השדים באים מהלב שלנו, מהרגשות שלנו, מהמחשבות שלנו. כך המחשבות היו לפעמים מנתקות אותי מהמציאות בלי לשים לב… ישבתי על ספסל בגן השעשועים בעודי מסתכל על הילדים שמשחקים יחדיו. הם כרגע רק בתחילת חייהם, הדברים היחידים שמקיפים אותם הם אהבה ותמימות. בגלל זה הם שמחים כל כך, הם לא רואים את הבעיות בחיים… כמובן שלא כל הילדים כאלה אבל רובם. כשד בודד אהבתי להסתכל עליהם מהצד, להתבונן בתמימות שלהם ולצחוק על כך. ואז החיוך היה יורד מהר מפניי כשהייתי מבין שכשהם יתבגרו התמימות תחל להעלם לאט לאט ויוספו רגשות נוספים שיכולים להפוך להיות חלק מהתפריט היומי שלי.
העפתי את מבטי מגן השעשועים ברגע שהרגשתי רגש של עצבות מהצד. זאת הייתה ילדה עם שיער ארוך ובלונדיני מסתובבת בבלבול הלוך וחזור. התקרבתי אליה והיא הרימה את ראשה אליי. עיני הזהב שלה נצצו והיה אפשר לחשוב שהיא מתכוננת להתפרץ בבכי. היא נעצה מבטים בקרניים הקטנות שצצו משערי ולאט לאט החלה להירגע.
"למה יש לך קרניים?" היא שאלה בקול חלש ורגוע.
"כי אני שד" אמרתי והבעת פניה לא השתנתה. בגיל כמו שלה עוד אין לה מושג מה זה שד וגם בטח עוד לא ידעה להבדיל בין טוב לרע.
"מה זה?"
"זה משהו רע" רגע של שקט השתרר בינינו.
"אתה הולך לעשות לי משהו רע?"
"לא" צחקקתי וחייכתי אליה, אז היא גם חייכה בחזרה. היא סובבה את ראשה לצדדים כאילו מנסה למצוא מישהו. "נאבדת?" שאלתי והיא הנהנה עם ראשה. הבחנתי בזר פרחים לבנים בידיה והבנתי שכנראה נאבדה תוך כדי קטיפתם. הרמתי את מבטי ממנה והסתכלתי לצדדים. לשדים יש חוש ריח מפותח, אבל לא הרחנו ריחות כמו ריחות גוף אלא ריחות של נשמות. ריח שהיה דומה לילדה היה לא רחוק מפה והנחתי שזאת אימה. "היא לא רחוקה מפה," הכרזתי והיא חייכה בהתרגשות.
"אדון שד" היא משכה לי במכנסיי והורדתי את מבטי אליה. "אתה יכול לעזור לי למצוא אותה?" היה נראה עוד פעם שהיא הולכת עוד רגע להתפרץ בבכי. למרות שהייתי אוכל רגשות עצבות לא הייתי רוצה שהיא תבכה מולי.
"אם את רוצה…" היא חייכה. עמדתי ככה כמה שניות מנסה להבין עד כמה תמימות יכולה להיות בילדים, שכך הם סומכים על מישהו זר ועוד אחריי שהוא התוודה בכך שהוא גם רע. הסתובבתי בשתיקה והתחלתי ללכת כשהיא מאחורי.
"מה שדים עושים?" אחרי דקה של הליכה שקטה שאלתה צצה משום מקום.
"בעיקרון תפקידם לאכול את הרגשות הרעים של הבני אדם, הם ניזונים מכך ונוצרים מכך…"
"אז אם הם אוכלים את הרגשות הרעים זה לא טוב?" הבחנתי שהיא מסתכלת עלי כשעל פניי עלה חיוך קטן.
"יש כאלה שינצלו את זה ויגרמו לבן אדם להרגיש עוד יותר לא טוב כדיי שהשד עצמו יושבע." הורדתי אליה את מבטי ועל פניה היית הבעת פנים מבולבלת. "נגיד את עצובה, אבל לא בוכה…" ניסיתי להסביר לה במילים יותר פשוטות, "ואז בא שד ומבין שהעצבות שלך לא תספיק לו, אז הוא יגרום לך לבכות, כי אז זה יהיה יותר מספק בשבילו."
"אתה גם עושה את זה?"
"לא" הרמתי את מבטי ממנה והסתכלתי על האנשים העוברים והשבים, כמה עצב כבר ספגתי רק מהדקות הספורות האלה שעברנו ברחובות.
"מאיפה השדים באים?" גיחכתי על השאלה הזאת ושמתי את ידי על אמצע החזה שלי, איפה שהלב אמור להימצא.
"כשליבו של אדם מתמלא ברגשות ומחשבות רעות הוא נהפך להיות שד…"
"אז אתה נהפכת ככה לשד?" חיוכי ירד במהרה ונעצתי מבט לעבר השמיים, הם היו בצבע ורוד וככל שהשמש שקעה יותר כך הגוונים השתנו… אני לא זוכר איך אני עצמי נהפכתי לשד, מה הרגשתי באותו רגע או על מה חשבתי. כל מה שהיה סביבי, היה חשכה מוחלטת. שמעתי דפיקות לב, אבל הן לא באו ממני. אני זה שהייתי בתוך הלב, בתוך לב ריק ואפל… "למה בני אדם מרגישים רגשות כאלה?" שאלתה החזירה אותי למציאות והורדתי אליה את ראשי.
"אף פעם לא כעסת על הורייך? או היית עצובה ממשהו?" היא השפילה את ראשה אל הרצפה וחייכתי כתגובה.
"ומה יקרה אם אף אחד לא ירגיש רגשות כאלה?" קולה התחלש ועצב הורגש בו.
"אז בני אדם יהיו מאושרים ושמחים כל הזמן…"
"לא", עצרנו כי היא הבחינה באימה ליד חנות הבגדים מסתכלת לכל הכיוונים בבהלה. "מה יקרה לשדים?"
"ייעלמו" חייכתי אליה אבל היא לא חייכה בחזרה.
"אני לא רוצה שתעלם גם…"
"שדים זה דבר רע. הם נוצרים מדברים רעים ומתחזקים מהם… חלק גם יכולים לשמש את כוחם לרע ו…"
"אבל אתה לא רע אדון שד" השתוקקנו לרגע והיא הושיטה אליי את זר הפרחים הלבנים שלה. לקחתי אותם בבלבול והסתכלתי עליהם, איך הטפרים החייתים שלי מחזיקים בדבר כה יפה. אימה קראה לה ורצה אליה בבהלה.
"איפה היית?! אבא התקשר אלי ואמר שהוא איבד אותך." היא חיבקה אותה בחוזקה כאילו עוד שנייה תחנוק אותה. "אני דאגתי לך כל כך!" היא המשיכה והחלה לבכות. הילדה בסך הכל צחקקה…
"זה בסדר אמא, אדון שד ליווה אותי!" היא אמרה בהתרגשות והסתובבה אחורה. אבל הייתי כבר על גג של חנות רחוק מהם מסתכל עליהם בחיוך.
"שד?" אימה צחקקה ונעמדה על רגליה. הילדה הסתובבה בחזרה אל אימה בבלבול ואז חייכה עוד פעם. "אין דבר כזה מתוקה" היא לקחה את ידה והן החלו ללכת.
"לא! הם קיימים! את יודעת מאיפה הם באים?" היא שאלה בהתרגשות ואימה הנידה את ראשה לשלילה. "מהלב…" קולה של הילדה התחלש והיא שמה את ידה על ליבה. לב של ילד… כה טהור ופגיע, צחקקתי לעצמי והורדתי את מבטי אל עבר הפרחים. לבנים כמו השלג, צבעו של השלום ושל התקווה. אבל גם מה שהילדים עוד לא יודעים בגיל כזה, שזה גם צבע שמסמל את המוות.
"התמימות של הילדים" קירבתי את הפרחים לאפי והרחתי אותם ואז מחשבה עברה בראשי, גם אני הייתי כזה…פעם?