סיפור נערה-פרק 5-התליון

היה בדיוק אחר הצהריים כשהגעתי סופסוף אליי הבייתה והיה לי רעיון גאוני.
"היי יובל! נחפש היום?" שאל יון ויובל הינהנה, היא מקווה שהמשאלה שלה תיתגשם.
יון ויובל התקדמו לעבר הבית על העץ של יובל ואנה אך לא מצאו שם אף אחד.אחרי זה הלכו לבית של אנה והכל היה שקט ודומם ואיש לא היה בבית.
התחיל לרדת הערב ויון ויובל שוב קבעו שימשיכו מחר ויובל הלכה לבייתה בעייפות.
אמה פתחה לה את הדלת, מאושרת.
"מה קרה אמא?" שאלה יובל.
"כנסי ותראי בעצמך" יובל נכנסה בעייפות, שום דבר לא מעניין אותה חוץ מה-.
"אנה!" קראה יובל ורצה לחבק אותה.
אנה ישבה על הספה, ג'ינס קצר וחולצה קצרה בצבע תכלת וקוקו גבוה אסוף.
"כל כך דאגתי לך את לא מאמינה!" קראה יובל והתיישבה ליד אנה.
"את פשוט לא תאמיני לסיפור שלי..עדיף שפשוט אשתוק" אמרתי.
יובל ליטפה את הקוקו של אנה "טוב, בואי אתן לך לנוח..אההה אני צריכה לשירותים" יובל חיפשה דרך להתחמק ויובל ברחה לכיוון השירותים, רק שבפנייה לשירותים בדקה שאנה לא מסתכלת ועקפה את חדר השירותים וניגשה לחדר שלה.
במהירות נכנסה למסנג'ר וראתה שיון מחובר.
יון!
יובל שלחה אליו במהירות.
יש חדשות?
שאל.
תבוא אליי הבייתה וזהו
אמרה והתנתקה מהמסנג'ר ומיהרה אל אנה.
איזה מזל שיובל לא שמה לב לתליון שלי…
יובל התקדמה לעברי והתיישבה מולי בכורסה.
יובל בחנה אותי מכף רגל ועד ראש "מה זה התליון הזה? הוא חדש?" שאלה יובל וקצת נפגעה שחברתה לא הביאה לה דבר.
הבנתי את המבט שלה ומיד הוצאתי מהכיס שבג'ינס הקצר צמיד לי וליובל שכתוב עליו:יובל ואנה לעולם לא נפרדות! חברות הכי טובות! יובל לקחה את הצמיד בעדינות וחייכה כשקראה את המילים הכתובות על הצמיד.
"תודה" אמרה יובל.היא ניגשה אליי והתיישבה לידי.
בגלל שהחלונות בסלון של יובל היו גדולים היה אפשר לראות את הנוף היפה שבחוץ ולהרגיש את הרוח העדינה שליטפה אותי ואת יובל.
"מה פיספסתי בלימודים?" שאלתי ויובל שמה את כפות ידיי אחת על השניה.
"אל תדאגי אעזור לך להשלים" אמרה "העיקר שאנחנו שוב ביחד!" קראה יובל וחיבקה אותי.
חייכתי וציחקקתי, ויובל הביטה בנוף שנראה מהסלון 'אז המשאלה שלי באמת התגשמה! ואיפו יון כבר?!' חשבה יובל וכשהבטתי בה התפוצצתי מצחוק.
"הכל בסדר?" שאלתי אותה.
"כ..כן ברור" אמרה והביטה בי וציחקקה.
"אא טוב…" אמרתי.
"אפשר לשתות מים?" שאלתי.
"כן בטח" יובל ניגשה למקרר שלה שהיה בו מתקן מים כזה, לקחה כוס חד פעמית ולחצה על הכפתור שישפוך מים ועצרה את השפיכה כשישבה שזה מספיק.
ניגשתי אל מול הדלת ויובל ניגשה אליי "הו תו-" פתאום הדלת נפתחה ונפלתי על הרצפה מסוחררת ומבולבלת, חבל שאין מעליי ת'סימן הזה שאני מסוחררת כמו בתוכניות המצוריות.
יובל ההמומה הציעה לי עזרה "תודה אבל אני אסדר לבד" אמרתי "אני אראה למי שאעשה את זה…!!" קראתי בכעס.
יובל ניסתה להרגיע אותי "אני..אני באמת מצטער-אנה! את חיה!: שמעתי את קולו של יון והסמקתי.
הבטתי ביון ההמום שאני חיה ועוד נראת טוב ואז העברתי את מבטי ממנו ליובל, יובל פשוט משכה בכתפיה והלכה למטבח.
יון ניגש אליי והבחין בתליון "מי נתן לך את זה?" שאל .
"את מה?" הסתכלתי עליו והבנתי שהוא מסתכל על התליון "הא, זה? זה סתם קניתי מחנות המזכרות" שיקרתי.
"איפו היית?" שאל והתעלם מהתשובה שלי לשאלתו כי כנראה לא היו לא עוד שאלות.
"קשה להסביר את זה אבל אני מבטיחה שתבין עוד מעט" אמרתי ואז הרכנתי את ראשי, נשמתי נשימה עמוקה והבטתי ליון בעיניים.
"אני מצטערת על שלא שמתי לב אלייך באותו יום, כעסתי שלא היה אכפת לך אפילו לשאול את יובל מה שלומי" אמרתי.
"אני גם מצטער על זה שלא ביררתי כלום, הייתי טיפש גמור" אמר ונשפתי ואז ציחקקתי.
"לא נורא" אמרתי.
"אז..את סולחת לי?" שאל.
"זאת אותה שאלה שאני רוצה לשאול" ציחקקתי.
יון חייך אליי "אני סולחת אל תדאג" אמרתי " כנ"ל" הוא חייך אליי ושנינו ציחקקנו.
"אולי תרצו לשתות?" שאלה יובל ובידה שתי כוסות מים.
"כן תודה" אני ויון אמרנו פה אחד.
יון ליווה אותי חזרה הבייתה ואז ביקש ממני להתחבר למסנג'ר ונמשיך לדבר והסכמתי.
לפני שנכנסתי הבייתה שמעתי את ההורים המודאגים שלי.
"מה נעשה? אנה נעדרת יותר מיומיים והמשטרה לא מוצאת אותה בשום מקום בארץ" אמר אבא.
"היא לא יכולה להתרחק עד כדי כך, אין לה אפילו כרטיס לאוטובוס!" אמרה אמא ואני התקפלתי בתוך תוכי.
"את צודקת..אולי נשאל את החברים שלה?" שאל אבא וזאת הייתה הזדמנות מצוינת לדפוק בדלת.
דפקתי שלוש פעמים כמו שיובל דופקת כדי שיחשבו שזאת יובל, לחצתי במהירות על התליון והפכתי ליובל, איזה קול הדבר הזה!.
"הו יובל! היכנסי" אמרה אמא ונראתה מודאגת.
"שלום לכם, הכל בסדר" אמרתי כיובל ואמא נראתה המומה.
"מה זאת אומרת?! מצאו את אניצ'קה שלי?!" אמא החזיקה בי והשתחררתי "אני לא יודעת אבל אני בטוחה שימצאו" אמרתי ואמא התיישבה ליד אבא על הספה.
"אני אלך לשירותים" אמרתי ואמא הינהנה והלכתי לשירותים.
לחצתי על התליון ומילמלתי "הכפלה".פתאום הייתה עוד יובל, ואז לחצתי עוד פעם על התליון והפכתי להיות אני.
"בואו ננסה" אמרתי.
"ננסה מה?" שאלה יובל, היא נראתה בדיוק כמו יובל שפגשתי היום.
"אמ..משהו, בואי נלך להורים שלי ותגידי שמצאו אותי,סבבה?" שאלתי את יובל והיא הינהנה.
"יופי" אמרתי.
פתחתי את דלת השירותים שהשמיעה חריקה ודחפתי את יובל לסלון והסתרתי את עצמי מאחורי הקיר שהפריד בין הסלון לגרם המדרגות.
"היי תקשיבו יש לי הפתעה" שמעתי את יובל אומרת וכשהצצתי ראיתי שההורים שלי קמו והביטו ביובל.
"אוקיי אז הנה ההפתעה!" יובל הצביעה לעבר הקיר וההורים היו ממוקדים בו, עשיתי צעד הצידה וניפנפתי ביד "היי" אמרתי.
"אלוהים אדירים, אניצ'קה שלי!" קראה אמא ורצה לחבק אותי.
אבא פשוט עמד בצד וניגב את הדמעות שלו אבל גם הביט בי.
בזמן שאף אחד לא ראה, קרצתי ליובל הלא מקורית, ולחצתי על התליון והיא נעלמה.
"הו תודה" אמא הסתובבה להגיד ליובל תודה אבל יובל לא הייתה שם כבר.
"אהה..איפו יובל?" שאלה אותי אמא.
"עד שמונה היא חייבת להיות בבית" אמרתי והצבעתי על השעון.
אתם יודעים? הכי התגעגעתי ביומיים האלה ליובל וליון, לא יודעת אבל התגעגעתי רק לשניהם.
"בואו נחגוג את זה שאת בבית ונלך לסעוד במסעדה שאת הכי אוהבת" אמר אבא ונעמד ליד אמא ואני פשוט הינהנתי לכן.
אחריי שאכלנו במסעדה ליקקתי את האצבעות מהסופלה שוקולד החם שאכלתי, הוא היה כל כך טעים שהייתי צריכה ללקק את האצבעות.
כשחזרנו הבייתה אבא התקשר למשטרה ואמר שאני חזרתי הבייתה והחיפושים יכולים להסתיים.
כשנשכבתי לישון אמא לקחה כיסא והתיישבה ליד המיטה שלי "איפו היית כל הזמן הזה?" שאלה אמא ואני פשוט נאנחתי "קשה להסביר את זה אבל הדבר היחיד שאני אגיד לך, שהייתי בטוחה" אמרתי ועצמתי את עיניי והרגשתי את הליטוף של אמא בשיערי ואז שמעתי הזזת כיסא וניחשתי שזאת אמא ואז שמעתי את הצליל הקטן של המתג והאור נכבה ונרדמתי.
למחרת בבוקר היה שבת והלכתי אל יובל כדי להשלים את השיעורים.
כשנכנסתי היה נעים כי בטח יובל הדליקה מזגן.
"היי יובל" אמרתי ושמתי את התיק הקטן שלקחתי ובו כל השיעורים שהיו ופיספסתי.
"היי אנה" אמרה יובל שישבה על הספה והתבוננה בטלויזיה ועל השולחן שלידה כל הספרים והמחברות הסתדרו בשני טורים.
"מה את מסתכלת?" שאלתי והתיישבתי לידה.
"בובספוג?" שאלתי המומה טיפה ויובל הינהנה אבל הביטה עדיין בטלויזיה.
"חשבתי שאת אמרת שאת כבר לא מכורה לזה" אמרתי.
"אני עדיין כן.." אמרה יובל והביטה בטלויזיה מהופנטת.
"תרגיעי!!" ניערתי אותה והיא ניערה את ראשה.
קמתי ממקומי וניגשתי לטלויזיה ולחצתי על הכפתור כיבוי.
"קצת התחרפנת עם הבובספוג, מתי קמת כדי לצפות בו ובכמה פרקים צפית?" שאלתי אותה כשהתיישבתי.
"שש בבוקר, 25 פרקים" אמרה ופתחה את מחברת מדעים שלה ודיפדה לשני השיעורים האחרונים.
כמעט התחרפנתי "תעשי לעצמך פסק זמן!! אמרת שתעשי!" אמרתי.
"כן אני יודעת! אבל אני לא יכולה! הספוג הזה הוא כאילו החיים שלי!" אמרה והבטתי בה בבוז.
"לא אמרת שפו הדוב הוא החיים שלך?" שאלתי אותה ופתחתי את התא הגדול שבתיק שהבאתי והוצאתי משם מחברת מדעים.
"גם הוא החיים שלי, תוציאי גם ספר מדעים" אמרה.
"אוקיי, אז את מסתכלת גם בהופ בשביל לראות פו הדוב וגם בניקולודיון בשביל לראות בובספוג?" שאלתי והיא הינהנה.
"אוקיי אז בגלל שאת התחלת להסתכל לא מזמן פו הדוב אני אגיד לאמא שלך שתסגור לשבועיים את ערוץ ניקולודיון כי התחרפנת מהספוג הצהוב הזה שקוראים לו בוב או קוראים לו ספוג?" רציתי לצחקק אבל הצחוק היה בתוכי, הוא היה צריך שמישהו יעיר אותו.
"אוף נו באמת! הגזמת!" אמרה יובל ואני נשפתי אויר.
"לא הגזמתי, את הגזמת! את מסתכלת הופ!" אמרתי.
"אל תגידי לאף אחד טוב?" ביקשה ממני וכשהבטתי בה היא נראתה כמו כלבלב קטן שמבקש שיוציאו אותו לטיול.
"אוקיי, אוקיי, ואני גם לא יגיד לאמא שלך" אמרתי.
"יש! תודה!" אמרתי והחטפתי מבט לתליון.
"אוי שיט!" אמרתי פתאום וחבטתי בראשי.
"מה קרה?!" שאלה יובל "ואל תגידי יותר שיט כי אני חושבת שאת אומרת לי דפוקה" אמרה יובל.
"אפשר להיכנס במחשב שלך למסנג'ר שלי?" שאלתי.
"כן…אבל בתנאי שאת מחזירה לשלי אחריי זה" אמרה יובל.
"טוב…" קמתי ממקומי "את יכולה להעתיק לי בינתיים?".
"כמו מה אני נראת לך שור?" היא הביטה בי וראתה את המבט הנאנח שלי "נו טוב..אני אעתיק לך" אמרה וניגשתי לחבק אותה "תודה" לחשתי לאוזנה והלכתי לחדרה.
כתבתי את שם המשתמש והסיסמה שלי למסנג'ר והתחברתי.
אבל רגע לפני שהתחלתי לדבר עם יון, לחצתי על התליון שינתק את ערוץ ניקולודיון לשבועיים.
אוף נו! אל תכעסי יובל בסדר?! זה לטובתך…
היי
כתבתי ליון
אבל הוא התנתק מיד.
"אנה!! בואי נעשה את שיעורי הבית במדעים! העתקתי לך!" שמעתי פתאום את קולה של יובל קורא לי.
"טוב אני באה!" קראתי לה בחזרה והתנתקתי מהמסנג'ר והתחברתי במהירות לשל יובל.
הלכתי במהירות לסלון והתיישבתי ליד יובל.
"בואי נעשה ת'שיעורים ונסיים כמה שיותר מהר" אמרתי.
עד מהרה סיימנו את כל השיעורים ונשארתי לארוחת צהריים ואז הלכתי חזרה הבייתה.
כשנכנסתי הבייתה, הרגליים שלי הובילו אותי איכשהוא למרפסת, והרוח הנעימה שנשבה מהים כאילו אמרה לי להישאר.
"שלום.." שמעתי קול זר ונבהלתי.
הסתובבתי במהירות ועינייי נפתחו לרווחה.
"מה לעזאזל-".