סיפור נערה-פרק 4-חלק ב

"היי יובל! יובל נעצרה ליד התא שלה שהיה ליד התא של אנה.
"ראיתי שהתקשרת אליי" אמר יון ונעמד מול יובל.יובל הביטה בפניו היפות, לקחה נשימה עמוקה ופלטה הכל "אנה נעלמה" אמרה.
יון היה המום לגמריי "מה זאת אומרת?!" קרא יון ויובל השתיקה אותו.
"היא נעלמה פשוט! כמו רוח!" אמרה יובל.
"לא התקשרתם למשטרה?" שאל יון ויובל הנידה בראשה.
יון התחילה לצעוד בצעדים כבדים ליציאה "אתה הולך לברוח מהבצפר כדי לחפש אותה?!" קראה יובל והלכה אחריו.
יון הסתובב אלייה חצי סיבוב "כן!" אמר ואז הילדים שהגיעו התחילו להעלים אותו והוא התחיל להיראות באופק ויובל פשוט עמדה שם המומה.
"יון, יון!" קראה אך הוא לא שמע אותה בגלל כל הרעש שהילדים עשו.
יובל התחילה לפנות לעצמה מקום בין הילדים, ובינתיים יון ברח בזמן שהשומר דיבר עם המורה למדעים של הכיתות הנמוכות.
יובל גם הצליחה לצאת ולרוץ אחריו, אבל היה לה קשה, כי התיק הכבד שלה היה על גבה וליון לא היה כלום כי השאיר את התיק שלו בכיתה ולכן רץ מהר יותר מיובל.
"יון!" יובל צרחה בקולי קולות והתיישבה על הספסל מיואשת.
יון שמע את קולה של יובל וכשהסתובב לראות אם היא רצה אחריו הוא ראה אותה יושבת על הספסל נושמת נשימות קצרות.
יון ניגש אלייה והתיישב על הספסל לידה.ראשה היה מוחזק בשתי כפות ידיו והוא נאנח ומותש "איפו נמצא אותה?" מילמל.
"אני לא יודעת.." יובל שמעה אותו "אנחנו יכולים לקוות רק לנס" אמרה.יון הציץ בה ואז פשוט בה ברצפה "איזה נס יובל? איזה נס? את לא מבינה שכל דבר יכול לקרות?" אמר.
יובל נאנחה "עדיף שנלמד היום ולא נשב כאן" אמרה וקמה ממקומה והתחילה לצעוד לעבר בית הספר ויון הלך אחריה.
נראה לי שכבר אני עפה בעיניים עצומות "היי תתעוררי!" שמעתי את קולה של אליסיה.
"מה?" שמעתי את עצמי אומרת מבולבלת לגמריי, כמו כל אחד שקם ואומר את זה.
"כמעט הגענו" אמרה.
אליסיה פיזרה מעט אבקה באויר בשני מקומות שונים ואז הופיעו שני ג'קטים, אחד בצבע האהוב עליי תכלת ואחד בסגול.
"את אוהבת סגול?" הבטתי בה בבוז והיא פשוט הינהנה בלי להסתכל עליי.
"למה אנחנו צריכות את הג'קטים האלה?" שאלתי.
"אלה לא סתם ג'קטים,הם קסומים.כשאנחנו נלבש אותם עלינו נוכל להיות על האדמה ולא נעוף אבל כשנוריד אותם נוכל שוב לעוף" אמרה.
עפתי לכיוון הג'קט שלי ולבשתי אותו "צניחה חופשית!" קראתי והתחלתי ליפול למטה אבל אליסיה עדיין עפה והג'קט היה בידה וכשהבטתי בו היא אמרה "אני אלבש אותו אחר כך, אני מעדיפה שכשנהיה קרובות לאדמה".
לאט לאט התחלתי לאסוף מהירות ועפתי למטה בכיוון הרוח שנשבה לאותו כיוון שנפלתי.
"איפו אנחנו עכשיו?" שאלתי.אליסיה משכה בכתפיה "אני יודעת אבל שבמקום הזה יש ארוחת בוקר משביעה לשתינו" חייכה ואילצתי את עצמי לחייך גם וציחקקתי קצת.
יון ויובל רצו במהירות לעבר גן השעשועים,לא היה שם זכר לאנה.
"כדאי שנוותר" אמרה לבסוף יובל, הם עברו את הבית שלה, את הגן שעשועים הזה, את הקניון, את בית העץ ואיפו שאפשר.
"לא אנחנו לא נוותר!" אמר יון ותפס בידה של יובל וגרר אותה לחפש הלאה.
יובל שיחררה את עצמה "אוקיי, אוקיי, אני אמשיך מפה לבד" אמרה והלכה אחריי יון.
יובל הביטה מסביב במבט משועמם, זה לא שהחברה שלה לא הייתה יקרה לה והיא לא רוצה לחפש אותה, אבל נראה לה שמספיק להיום! אם היא לא תיקח עכשיו את יון הבייתה הוא יתחרפן והם יחפשו את לשעות הראשונות של הבוקר.
"די, יון.בוא נלך הבייתה" אמרה יובל ופיהקה.
יון נעצר לרגע על מקומו, הסתובב אל יובל במבט לא מובן ונאנח "את צודקת, מספיק להיום, בואי נלך" אמר והביט סביבו בתקווה שאנה תצוץ מאיפו שהוא.

בדרך הבייתה שניהם הלכו לביתם וראשיהם מורכנים " אתה מאוהב בה?" יובל הרימה את ראשה והביטה ביון, אבל היא ידעה שהיא לא תצליח לדעת את זה היום "להתראות" אמר ופנה לדלת ביתו.
"להתראות" מילמלה.
"היי יובל! את מצלמת?!" קראה אנה ועינייה היו חצי עצומות בגלל שהשמש סינוורה אותה.
"כן!" קראה יובל והדליקה את המצלמה ושמה על "וידיאו".
"את מוכנה?!" שאלה אותה יובל ואנה הינהנה להסכמה.
יובל הידקה את אחיזתה במצלמה וניגשה לאנה ונעמדה על ידה "היי!" קראו שתיהן ועשו פרצופים מול המצלמה ואז ציחקקו וסיימו את הסירטון הקצר.
יובל צפתה בסרטון במהירות "זה היה מעולה יותר מכל מה שעשינו!" קראה יובל ואנה חיבקה אותה בשמחה וגם יובל.
"פסססס…יובל!" יובל שמעה את קולה של אנה.
"אנה צאי מהמחבוא שלך! אני רוצה הבייתה!" קראה יובל בכעס.
"לא תמצאי ולא תמצאי אותי" אנה השתעשעה.
"די בבקשה! אני רוצה הבייתה אני עייפ-" פתאום קפצה עלייה אנה ושתיהן נפלו על האדמה מצחקקות.
אנה קמה במהירות ורצה אל עבר המקום שבו יובל ספרה "1,2,3 יובל!" קראה והצביעה על יובל שהתיישבה בנוח על האדמה.
"אוף זה לא פייר!" יובל קמה ממקומה וניערה בעזרת ידה את כל הליכלוכים שנידבקו אלייה.
"היי צריכה לקום!" אמרה אנה.
"מעצבנת! קראה יובל ושתיהן התחילו לשחק את עצמן מרביצות אחת לשניה ולאחר מכן התיישבו על הספסל שהיה ליד וציחקקו בלי סוף.
כל הזיכרונות האלה עשו ליובל כואב בליבה וכמה דמעות מיהרו לתפוס את תפקידן ולצאת מעינייה של יובל.
אבל יובל לא נתנה, היא ניגבה אותן וניגשה לכיור שבחדר האמבטיה ושטפה את פניה במים עדינים ונפל לה ריס.
'יש! סוף סוף משאלה!' חשבה יובל ומיהרה לחשוב על משאלה.
'הלוואי שלא משנה איפו אנה תהיה, היא תהיה בריאה ושלמה, אלוקים תשמור עלייה' חשבה יובל ואז נשפה על הריס והוא עף לכיוון החלון ואז הרוח מהחלון ליטפה את הריס ולקחה אותו עם הרוח למעלה לשמיים.
יובל ניגשה לחדר שלה ולבשה כותונת לילה ונשכבה לישון.
"אנה תשמרי על עצמך איפו שלא תהיי" אמרה יובל ונרדמה.
"זאת הייתה הארוחת ערב הכי טובה שאכלתי אי פעם!" קראתי והג'קט התכול היה עדיין עליי, לא ממש עפנו היום, רק אכלנו, אבל דיי אהבתי את זה והתחלתי לחבב את אליסיה.
"כן גמאני" אמרה אליסיה וליקקה את אצבעותיה.
"את יודעת…כשאני חושבת על זה, אני רוצה שחברתיי הטובה תהיה כאן לידי ושנעשה מסיבת פיג'מות כשמו שהיינו תמיד עושות…" אמרתי ונאנחתי.
אני רוצה באמת להיות עם יובל, לראות שוב את ההורים שלי, ולהגיד סליחה על הכל ליון.
"אז…את רוצה הבייתה?" שאלה אליסיה ונעצרה.
"זה לא כל כך ברור, אם אני אחזור הבייתה, אני עדיין אוכל ללכת אלייך הבייתה?" שאלתי.
"כן בהחלט" אמרה אליסיה והוציאה מתיקה הקטן שתמיד לקחה איתה תליון עם לב כחול.
"כשתרצי להגיע לאותו מקום שנעצרנו, זאת אומרת פה, את רק צריכה ללכת למזרקה אצלך בגן בבית הספר, לשים את התליון במים ואז תכתבי את כמות השקיקים הקסומים שאת צריכה" אמרה אליסיה.
"איך אני אמורה לכתוב?" שאלתי.
"במים" אמרה והתחילה להוריד את הג'קט ועשיתי כמותה.
"אוקיי ומה אז?" שאלתי.
"בעזרת שקיק אחד שתשפכי עלייך תוכלי לעוף, אבל אל תשכחי את התליון" אמרה אליסיה.
"לא אשכח" אמרתי והורדתי את הג'קט וזרקתי לאליסיה "תודה על הכל!" קראתי ונעלמתי מעינייה כי העננים החביאו אותי והייתי מעליהם.
"יובל אל תדאגי…אני באה" מילמלתי.

"הילדה לא תגיע הפעם למקום" אמרה אליסיה והייתה רצינית לגמריי ולא פחדה מהזקן.
"מה זאת אומרת?!" צעק עלייה הזקן אך אליסיה לא פחדה.
"נתתי לה את התליון שהיא הייתה אמורה לקבל והיא אמרה שתגיע לשם" אמרה אליסיה.
"תשמרי שאף אחד לא יבוא איתה ותזרזי אותה" אמר הזקן והתיישב על כורסתו הגדולה.
"איך אני יכולה לזרז אותה? היא צריכה קצת זמן עם המשפחה, עם החברים, ולהסביר להם למה היא נעלמה לכל כך הרבה זמן" אמרה אליסיה ויצאה מהחדר