סיפור נערה-פרק 4-חלק א'

יוהו! אני עפה! איזו הרגשה נפלאה!.דמיינתי את עצמי עכשיו פיה שעפה בשמים ועושה סלטות, איך עושים סלטות באוויר? קפצתי והתגלגלתי ועשיתי את זה כמה פעמיים עד שהתעייפתי.
השמש התחילה לשקוע והייתי נורא עייפה ורציתי מאוד לעצור איפושהוא ולישון קצת.
פתאום שמתי לב שאני עפה לבד וקפאתי על מקומי, עדיין מעופפת באויר.
"איפו את?! אני לא יודעת לאן לעוף!" קראתי והסתובבתי סביבי וניסיתי למצוא אותה.
"פשוט תמשיכי בדרך שהיית" שמעתי קול מוכר.
"אוקיי…" מילמלתי והמשכתי לרחף באויר בקו ישר.
"ווהו!" צעקתי בשמחה ואז זיהיתי את הפנסים של פריז.
"איזה יופי! כאן חברה של יובל גרה!" קראתי והתיישבתי על ענן גדול שריחף לו בשמיים להגיע אל ארץ אחרת.
עפתי קצת יותר למטה כדי לראות מה קורה שם בפריז ונהנתי לעוף ולראות הכל בלי לקנות כרטיסי טיסה!.
פתאום אני רואה שלושה נערים רצים במהירות וזורקים אחד לשני משהו ושלושתם במסכות כסופות שזהרו בחושך.
נשמעו פתאום צרחות בצרפתית, לא שאני מבינה, וניידת משטרה התחילה לעקוב אחריי הנערים ואז לא הייתה להם בררה והם העיפו את הדבר הזה לשמיים.עפתי במהירות לתפוס את זה וראיתי שזה ארנק של מישהי עשירה מאוד.
עפתי למטה וכשהייתי בטוחה שאני מכוונת נכון זרקתי את הארנק לכיוון האישה ההמומה שהארנק חזר אלייה איכשהוא, חייכתי לעצמי ועפתי למעלה והמשכתי לעוף בכיוון שעפתי בו מקודם.
פריז התחילה להתרחק וכך גם האורות והתחיל להחשיך והחלטתי שאני אתפוס ענן ואנמנם קצת.
ראיתי ענן גדול ורך ונשכבתי עליו וכשקמתי לראות למה הרגשתי ששקעתי כל כך ראיתי שעשיתי לי צל כמו שעושים בשלג.
נשכבתי על הצל שלי ונרדמתי במהירות.
"אתה חייב לומר שהצלחתי" הזקן כמעט הפעיל את הכוס שהחזיק בידו וכשהסתובב ראה את גלית עומדת מולו.
"היא עפה לבד למטרה" גלית חייכה לעצמה חיוך ניצחון "עכשיו מגיע לי את מה שמגיע לי" אמרה.
"עוד לא, היא עוד לא הגיעה" אמר הזקן וגלית זעקה בתוכה "אוקיי, אוקיי נכון..אני יילך לטפל במכתב להורים שלה" אמרה גלית ונעלמה מעינייו של הזקן.
"אה…צעירים…" מילמל.
גלית עפה לעבר הבית היפייפיה של אנה.מעולם לא היה לה כזה בית ומעולם לא למדה בבית הספר ולכן היא לא יודעת כלום, אמה הייתה עניה מדי כדי לרשום אותה לבית הספר וזה כאב לה מאוד, היא ואחותה לבשו בגדים ישנים ואמה קנתה לה בגדים פעם בשנה והיא אף פעם לא טסה לראות ארץ אחת או לטייל בה.
אבל כשחשבה על זה זה הביא לה זכרונות רעים ולכן התרכזה עכשיו במשימה.
הפנסים שבחצר שבביתה של אנה היו דלוקים וגלית שמעה קולות בכי והחליטה להתקרב ולשמוע מה קרה.
"אבל..אבל..אני באמת לא יודעת איפו אנה!" קראה יובל.
אמה של אנה בכתה על כתפו של אביה "איך זה יכול להיות? אין לה אף חוג היום וקבענו שנלך היום לבלות בארבע ואנחנו נבוא מוקדם!" הקול של אמה היה חנוק.
גלית הוציאה את הפתק והוציאה גלימה קטנה והניחה אותה על ראשה ובין רגע הפכה לבלתי נראת ונכנסה לביתה של אנה כמו רוח רפאים והניחה על השולחן הכתיבה של אנה את הפתק ונעלמה מהמקום.
"בואו נצקשר למשטרה" אמר אבא והתחיל לחייג את המספר.
"לא! הם לא יחפשו את אנה ממעלה 24 שעות" אמרה אמא ופרצה שוב בבכי.
"די, די אנה תחזור" אבא ליטף את השיער של אמא שניסתה לנשום עמוק ולהירגע.
בזמן שגלית עפה חזרה לביתו של הזקן היא חששה שעשתה את הצעד הלא נכון-היא לא הייתה צריכה להעלים את אנה כשהיא עוד בשנת לימודים וגם עכשיו הוריה דואגים לה..מה היא עשתה לעזאזל?! על מה חשבה?! על פקודתו של הזקן שלא יודעת את שמו?! היא חייבת למצוא את אנה ולהחזיר אותה חזרה הבייתה!.
קרניה הראשונות של השמש שעוד לא הגיעו ליבשה ליטפו את פניה של אנה ואנה התעוררה במהירות ופיהקה ואז הרגישה שהיא נופלת "אהההההההההההה" צרחתי וכהביטתי למעלה ראיתי את החור שעשיתי בענן הגדול.
"שיט! אני אכן עפה!" קראתי והתחלתי לעוף בכיוון שהייתי צריכה לעוף.
"ווהו! המשך נסיעה נעימה אנה!" קראתי וחייכתי לעצמי.
"אוי! יש לי חלום שכל כך רציתי להגשים!" אמרתי ועפתי טיפה למטה וראיתי שהענן עף לכפר ישן ומיוחד "בוקר טוב אנשים!!!!!!!!!!!!!!" צרחתי.
"בוקר טוב אנשים!" נשמע הד בכל העולם."בוקר טוב" נשמע שוב. "בוקר טוב!!!!!" נשמעה צווחה.
גלית עפה בשמים ופתאום שמעה את ההד "אנה" אמרה ומיד עפה לכיוון של ההד.
"טוב כדי שאמשיך לעוף" אמרתי ועפתי הלאה ופתאום שמעתי רעש של מטוס מעליי "או אוו" אמרתי ומיד עפתי למטה ונשכבתי על ענן כדי שלא יראו אותי מהמטוס.
הבטתי במטוס וראיתי ילדה קטנה שמצביעה לכיוון שלי ועפתי לחלק האחורי של המטוס.
"הנה את!" שמעתי פתאום את הקול של הנערה.
"אולי תפסיקי להפתיע אותי? חוץ מזה איך קוראים לך?" שאלתי והחזקתי את החלק האחורי של המטוס והרגשתי את השיער שלי מטנפנף באויר.
תקראי לי גלית.עכשיו בואי תחזרי אלייך הבייתה" אמרה גלית אבל התחמקתי.
"אין מצב.אמרת שאנחנו מגיעות אלייך הבייתה וחוץ מזה לעוף זה דבר חד פעמי!" קראתי ועפתי סביב המטוס ולא אכפת לי שאנשים שהביטו בחלון ראו אותי.
"אבל ההורים שלך דואגים לך!" קראה גלית.
נשכבתי על הגב באויר "לא נורא" אמרתי ועפתי ככה כשאני שוכבת על הגב.
פתאום גלית הופיעה מולי "אבל את חייבת! לא אכפת לך מההורים שלך?!" אמרה והביטה בי במבט רוגז.
"אכפת לי, ברור שאכפת לי, אלה ההורים שלי, אבל ממתי לך אכפת מההורים שלי?" הבטתי בגלית וחיכיתי לתשובה שתסביר הכל אבל גלית פשוט נאנחה.
"אני לא רוצה שתאבדי את ההורים שלך כמו שאני איבדתי" גלית השתתקה מיד והבטתי בה המומה.
עפתי לכיוונה "מה זאת אומרת? אין לך הורים ולא אחים?" שאלתי וגלית הינהנה להסכמה.
"איך זה קרה?" שאלתי.
גלית התחילה לעוף לאט והרכינה את ראשה "לפני שאחותי הקטנה נולדה, אבא שלי מת מסרטן אז אחריי שאחותי הקטנה נולדה היינו צריכות לעבור לבית קטן באמצע שומקום וגידלתי שם המון פרחים כמו שנתתי לך" גלית נעצרה ולקחה נשימה עמוקה.
"יום חורפי אחד התחיל לרדת גשם ואמי קראה לי להיכנס הבייתה ונכנסתי הבייתה ועליתי במהירות לחדר שלי והשגחתי על הפרחים שלי כמו שהייתי תמיד משגיחה עליהם מעת צרה" גלית התרחקה ממני קצת ונתנה לעצמה לקבל את הרוח הנעימה של הבוקר.
"ואז בדיוק התגנבו לשדה הפרחים שלי שני אנשים ולא ראיתי מה הם התחילו לעשות-פשוט מיהרתי לשדה שלי וכשפתחתי את דלת הכניסה השדה עלה באש" גלית עפה לידי בשקט וראיתי שדמעות עמדו לה בעיניים.
"הפרחים האלו היו יקרים לליבך?" שאלתי וגלית הינהנה וניגבה את הדמעות מעינייה.
המשכנו לעוף ואז פתאום גלית המשיכה "לא שמעתי את הצרחות של אמי שמנעו ממני להתרחק מהשרפה וככה רצתי לעבר השרפה וניסיתי למצוא פרחים שעדיין לא עלו בלהבות של האש, אך בזמן שחיפשתי פרחים נותרים ובודדים, אמי עזבה את הבית ורצה אחריי אבל הלהבות של האש לא נתנו לה ולבסוף היא מתה עם אחותי הקטנה" כאב לי נורא לשמוע את הסיפור של גלית.
"אבל שמי הוא לא באמת גלית, שיניתי אותו בהמשך כדי שאף אחד לא ידע שאני היחידה שנשארה אחריי השרפה" אמרה.
"אז איך באמת קראו לך?" שאלתי.
"קראו לי אליסיה" אמרה גלית.
"אז אני יכולה לקרוא לך אליסיה?" שאלתי ואז היא הביטה בי עמוק והרגשתי שהכאבתי לה "כן.את יכולה" אמרה.
"אז..מה קרה אחריי השרפה?" שאלתי.
"אחרי זה ברחתי כמה שיותר כי לא יכולתי להישאר שם ליד הלהבות שהרגו את אמא שלי, הייתי בגילך בערך, רצתי ליר שהיה רחוק מאיתנו ואסור היה לי להיכנס אליו ואז באיזשהוא רגע התעלפתי" אמרה.
"אז…איפו את גרה עכשיו?" שאלתי.
"איפושהוא" אמרה.
לא רציתי לשאול אותה גם "איפו זה איפושהוא?" כי זה נראה לי מיותר ולכן המשכנו לעוף בשתיקה.
יובל צעדה בשקט לבייתה, היא לא יכולה להסתדר בלי אנה! הן כאילו נולדו ביחד אבל מאמהות אחרות! היא חייבת למצוא אותה.
"אני חייבת להשיג את מספר הטלפון של יון…אולי היא אצלו ולא אמרה לאף אחד…" מילמלה.
כשיובל ניכנסה הבייתה היא הריחה את הריח הנעים של הפאי שאמה מכינה כל הזמן אבל התנגדה "יובלוש! יש פאי! כמו שאת אוהבת!" קראה אמה כשיובל מיהרה לחדרה.
"לא אמא! אני לא רעבה!" קראה.
"אוקי.." שמעה את אמה והיא ידעה שהיא עצובה שביתה לא באה לאכול את הפאי שהכינה במיוחד בשבילה.
"אוקיי, אוקיי, אני אבוא כשאסיים את שיעורי הבית" יובל חיפשה במדפים ובכל מקום אחר את הטלפון שלה אך לא מצאה.
יובל נכנסה לחדר המטבח "אמא את יכולה לתת לי חתיכה מהפאי?" שאלה יובל בזמן שחיפשה את הפאלפון שלה במטבח.
"הו כן בטח! איזו מין שאלה!" אמרה אמא וניגשה למאלכה.
"יש מצאתי" יובל מילמלה לעצמה.
"מה אמרת מתוקה?" שאלה אמא ויובל הנידה בראשה "לא, לא כלום אמא, הכל בסדר, אפשר כבר את הפרוסה שלי?" יובל זעפה ואחריי זה כשראתה את ההבעה של אמה, ציחקקה.
"מה כל כך מצחיק?" שאלה אמא.
"כלום, כלום" יובל ניסתה להרגיע ובידה הסתירה את הפאלפון שלה.
יובל לעסה במהירות והכניסה לפיה במהירות את כל מה שנשאר בצלחת ומיהרה לחדרה "אהמ" שמעה את אמה מאחוריה.
יובל מיהרה חזרה לצלחת וראתה שהשאירה חתיכה קטנה, הביטה באמה משועשעת, ולקחה את החתיכה ודחפה אותה לפיה.
"אהמ" שמעה שוב את אמה ויובל הלכה אחורה "מה?! אכלתי הכל!" אמרה יובל בזמן שהלחיים שלה היו מלאות לגמריי והיה לה קשה לדבר.
אמה הביטה בצלחת ואז בכיור " אופס! שוב שכחתי לסדר אחריי!" יובל חייכה אל אמה חיוך מתנצל ומיהרה לסדר אחריה ושלים את הצלחת בכיור ולאחרת מכן לרוץ אל חדרה.
יובל התחברה למסנג'ר שלה במהירות וראתה כל מיני ילדים מהכיתה ומהשכבה מחוברים, אבל רק סנדי עניינה אותה.
"סנדי, סנדי סנדי…" מילמלה יובל בזמן שחיפשה את שמה של סנדי ברשימת המחוברים.
"או יופי!" קראה כשראתה אותה מחוברת.
היי סנדי
יובל שלחה אלייה אבל הייתה לה הרגשה לא טובה שלא תצליח להוציא ממנה את מספר הטלפון של יון.
היי חנונית
פתאום נשמע צלצול קטן שהודיע על קבלת הודעה חדשה.
היי סנדי..שמעי…ראית במקרה את אנה?
אנה חשבה שקודם כל כדי שתשאל את סנדי כי אולי נפגשה היום עם יון וראתה את אנה.
לא מצטערת..לא הייתי היום עם ג'סיקה..את יודעת אני יותר יושבת בבית עם השיעורים
יובל הביטה בשיעמום במסך וזא מיהרה לכתוב את השאלה החשובה
יש לך במקרה את המספר של יון?
יובל התחילה לרעוד
כן למה?
נשמע הצליל של ההודעה
מו-שלם
יובל חייכה לעצמה