סיפור ללא שם- פרק ראשון

הסתכלתי על העצים הרמים, האור השתקף בעליהם ויצר מין מצלל ירקרק. הפרחים התנודדו בעדינות עם הרוח, כרוקדים תחת מנגינת שירי הציפורים המזמרות, זה היה כמעט מושלם. האור החמים, הרוח הקלילה, העצים, הדשא הרך שעטף את רגליי… אבל היה מאוד קשה לראות שבסביבות החמישה קילומטרים מיפה מתנהלת מלחמה. אנחנו- זאת אומרת אימא, אבא, ג'וש ומייקל, ועוד שאר המבוגרים אצלינו בעיר. המבוגר היחיד שהלך איתנו הייתה אני. הייתי הכי גדולה פה. רצי במהירות, מתמזגת עם הטבע, אוחזת בידיהם של ילדים קטנים, בני 10 ומטה. השאר נשארו להילחם.
"אני אחזור… מבטיח!" שמעתי אותו צורח, בעודו דוחף אותי ואת שיירת הילדים לכיוון היער. והוא רק התרחק ממני, רץ אל תוך הסכנה והעשן, עייניו הירוקות הם האור היחיד בחושך. אני רצה כבר שעות, נכנסנו ליער עוד בלילה, באמצע הלילה ועכשיו בערך בין צהריים לבוקר.
הלחלוחית עלתה בעייני, שדה ראייתי הטשטש. ראיתי רק כתמים של צבע ירוק מגן עדן, וכתמתם יפיפה. שמעתי את צעקות ובכי הילדים הקטנים מאחורי. ז היה בילתי נסבל.
"זהו מתוקים" עצרתי, הרגשתי שעוד רגע אפרוץ בבכי "אתם יכולים לשבת, לנוח" חייכתי אליהםחיוך מאולץ. כול הילדים הקטנים ניגשו ליי וחיבקו אותי, מלמולי "תודה" "והצלת אותנו" נשמעו מכול מקום. תינוקת בת שלוש ניגשה אליי ונישקה אותי על הלחי. הרמתי אותה וחיבקתי אותה הכי חזק שיכולתי.
"עכשיו, אני מבקשת ממכם דבר אחד" חייכתי. כול הילדים האלו חיממו לי את הלב. התפללתי שלפחות עוד קילומטר נגיע אל העיר השכנה, היה לי קשה לראות אותם בוכים ועצובים זועקים אל הורייהם. רציתי להביא אותם אל הפנימייה של דנקן, הקוזן שלי, שישהו שם עד סוף הקרב האיום. "אוי מייקל" מלמלתי.
"יהיה בסדר" שמעתי קול בוגר משל זעקות וצהלות השמחה, ו\או הבכי של הילדים הקטנים שהיו מאחורי.
"אה… חשבתי שאתה יותר גדול מגיל 10" אמרתי בלעג. זה היה ג'ונתן. קטן ממני בשבעה חודשים, עדיין נחשב קטי, משום מה. אני שונאת אותו, בכול ליבי. הוא היה.. אה… בנאדם כזה קל לשנוא אותו. אבל הרבה יותר קשה לאהוב אותו.
"היי… אני מנסה לעזור כאן!" הוא נופף בידו אל מול פניי. התעלמתי. לא רציתי אותו לראות אותו.
"נכון שאת הכי גדולה… אבל תני לי לעזור" הוא חייך.
"את זה תגיד לאח הגדול שלך… למה הוא לא פה?" שאלתי.
"בקרב, ואת לא שואלת על התאום שלי בכלל" הוא נעלב.
"אני יודעת למה הוא שם, הוא גדול ממך ב12 שעות, והייתה לו יומול דת אתמול בערב אז הוא נחשב בן 11, אז הוא נשאר" אמרתי. אני לא צריכה הסבר לכול דבר, אני כבר בן 11. סליחה. כול החברות שלי נשארו בקרב. רק אני נשלחתי להיות עם כול הילדים הקטנים. קינאתי בהן, למען האמת העדפתי למות שם, ולא לראות יותר לעולם את הילד הזה, במקום להיסחב איתו ועם המון קטנטנים שאין להם אפילו השכלה מינימלית במה שצריך, אולי לילדי בני השמונה ומעלה. אני לא יודעת.
"יפה, אז את לא כזו מטומטמת!" הוא חייך. חיטטתי בתיק שסחבתי איתי והוצאתי כמה שקית מלאה בתפוחים.
"מי רוצה?" צעקתי במלוא הגרון, אחרון הילדים הגיע, מתנשף, כולו אדום ועייניו היו מלאות בדמעות.
"אימא תשאר בחיים? ומה אם אבא? ומייגן?" הוא ניגש אליי ואז בכתפיי. תתי לו תפוח.
"אני לא יודעת ג'ק" אמרתי בעצב.
"תבטיחי לי!" הילד השמנמן צעק. כולם השתתקו. הוא היה קטנטן, בן שבע בערך, הוא היה עגלגל, אבל יפה. שיערו הג'ינג'י בלט לכול עבר, והוא היה חד הבוגרים יותר, הוא רעד, פניו היו מוכתמים וראיתי שהוא צולע.
"הכול בסדר?" נגעתי ברגלו. שמחתי לרגע לעזוב את ג'ונתן לרגע, הילד הזה היה משגע פילים. הוא היה הילד הכי חתיך בשכבה שלנו, הכי חכם…. הילד האולטמטיבי, אני שנאתי אותו, בעוד שכול החברות שלי היו מאוהבות בו עד מעל הראש, כאילו הוא איזה פופסטאר או משהו.
הרגל שלו הייתה מנופחת ואדומה. אחותו הקטנה ניגשה אליו, היא הייתה רק בת חמש, וחיבקה אותו.
"אתה בסדר?" היא שאלה. עייניה הירוקות נעצו מבט ספצע הנפוח.
"אל תדאגי מריה, יהיה בסדר" יטפתי את שיערה החום. הושבתי אותם על אבן מלא בטחב ירקרק ונעים. הוצאתי תחפושת לבנה ונקייה, שמתי עלייה מעט מים ועטפתי אותה סביב רגלו.
"יהיה בסדר" חייכתי. והשארתי אותם לנפשם. כול הילדים הקטנים אכלו תפוחים ובחנו םירות יער, כול דבר שנראה אכיל בשבילם היה מושלם. מריה הביאה לאחיה הגדול חופן של פטל יער. חייכתי. הרגשתי ענקית ביחס אליה. הרגשתי…. גדולה.
"בו!" מישהו עטף את עייני.
"גונתן, עוף לי מהעיינים" הורדתי את ידיו מפני, הוא התפקע מצחוק, מאדים כולו.
"לא רוצה, הבאתי לך תותים" אמר לאחר שהתעשת. עדיין לא מוחק את חיוכו מהפרצוף.
"ל-א" אמרתי וניגשתי אל אחד הילדים שבכה
שילך לעזאל