סיפור חדש (עדיין ללא שם) | פרק 1

"אבא?" סילבר פסעה יחפה אל תוך המטבח, שם עמד אביה וטיגן חביתה לשניהם. דייב הסתובב לעברה; גופיה לבנה כיסתה את פלג גופה העליון ומכנס בד ארוך ורופף נח על מותניה. הוא הניח על השיש את כף העץ שאחז בידו וסובב את כפתור הגז בהיסח הדעת. בזמן האחרון סילבר בקושי מדברת איתו. רוב הזמן היא פשוט מסתגרת בחדרה ויורדת רק לארוחות. הם לא רבו, והם לא כועסים אחד על השני, אבל היא ממעטת בשיחות איתו ובמקרה והם כן משוחחים, סך המילים שיוצאות מפיה לא עולות על מספר המילים המוכרות לילד בן שנתיים וחצי וגם אז הוא שם לב שמחשבותיה נתונות לעניינים אחרים. הוא לא חקר אותה על כך כיוון שהניח שזה פשוט בגלל הלחץ של שנת הלימודים האחרונה שלה וגם כיוון שלא רצה לערער את היחסים ביניהם. חבריו לעבודה היו מתלוננים בפניו כל הזמן על ילדיהם המתבגרים, על הריבים והוויכוחים איתם ועל היחסים הגרועים ביניהם, והוא הגיע למסקנה שעדיף שסילבר תדבר איתו פחות, אבל עדיין תאהב אותו, מאשר שתשנא אותו על כך שהוא מתערב בחייה הפרטיים.
"כן, יקירה?"
"אנחנו הולכים לבקר את אימא מחר?"
"כן. כמובן." גבתו התרוממה בהפתעה קלה והוא הוסיף בהבעה מודאגת, "קרה משהו?"
"לא, הכול בסדר. רק רוצה לוודא." היא שלחה אליו חיוך קטן ונעלמה בתחילת המסדרון.
דייב השתהה מעט במקומו, עדיין בוהה בנקודה בה עמדה סילבר לפני מספר שניות. ריח שרוף חדר לאפו והחזיר אותו למציאות. הוא ניער קלות את ראשו והסתובב לעבר המחבת. לחרדתו גילה שהחביתה שטיגן היא זו שמפיצה את הריח השרוף והוא מיהר לכבות את הגז. הוא הסתכל על החביתה השרופה וחש עם כל שנייה שעוברת שתחושת הרעב שתקפה אותו מקודם התעמעמה עד כדי כך שלא חש רעב כלל. הוא פלט אנחה שקטה, לקח את המחבת, רוקן את תוכנה השרוף לפח האשפה, והניח אותה במדיח. סילבר כבר תמצא לעצמה משהו אחר לאכול…
הוא פסע לעבר הסלון והתיישב על כורסת היחיד שעמדה מול הטלוויזיה. הוא תמיד תהה למה בזבז כסף על קניית טלוויזיה חדשה אם היא רק עומדת שם ליופי ומעלה אבק. סילבר מעולם לא צפתה בה, אפילו שרוב חברותיה היו דבוקות למסך רוב שעות היממה- לפי מה שהצליח לחלץ ממנה בכוח כששאל אותה למה היא לא מזמינה חברות הביתה או למה היא לא הולכת אליהן. "כי הן כל הזמן יושבות מול הטלוויזיה ואת זה אני יכולה לעשות גם בבית, לבד." הייתה עונה לו ונעלמת בחדרה. ועכשיו, הטלוויזיה כבר שייכת לדור העבר, ואת שעות הפנאי מעבירים המתבגרים בגלישה באינטרנט. בין אם במחשב שבחדר או במחשב הנייד או אפילו באייפון או באייפד או מה שזה לא יהיה. דייב כבר מזמן הספיק לנסות לעקוב אחרי כל ההמצאות החדשות של המאה. המצאות שמשגעות את הדור הצעיר ומבזבזות את הכסף של ההורים. הוקל לו כשראה שסילבר לא מתלהבת גם היא מכל החידושים הטכנולוגיים. לא ממזמן יצא לו לדבר איתה על הנושא. להפתעתו לסילבר היו הרבה דברים לומר. היה זה אחרי יום עבודה מתיש שבמהלכו חברו לעבודה לא הפסיק לדבר על הפלאפון החדיש שקנה לביתו בת הארבע-עשרה שעלה לו בערך 'חודש עבודה'. הם ישבו שניהם מסביב לשולחן האוכל הקטן וכרסמו קרקרים עם גבינה כארוחת ערב.
"איך את מסתדרת עם הפלאפון שלך?" שאל אותה, וטבל את הקרקר שבידו בהר הגבינה הרך.
היא הרימה גבה, אך לא מיהרה לענות. "למה? קרה משהו?" שאלה ושלחה יד לחבילת הקרקרים.
"סתם." הוא משך בכתפיו, "שאלתי."
"אהה." הנהנה לעברו כלא מאמינה ומרחה על הקרקר שכבה לבנה, חיוך מבליח על שפתיה.
כעבור מספר שניות של שקט שאל, "את רוצה פלאפון חדש?"
"מה העניין, אבא?" דחקה בו, "שנינו יודעים שאם הייתי רוצה משהו הייתי מיידעת אותך לפני, לא מחכה שאתה תוציא את זה ממני בכוח. אלא אם כן… אתה מתכוון לקנות לי פלאפון חדש ליום ההולדת?"
"את רוצה?"
"אממ… אם הייתי רוצה היית קונה לי?"
"את יודעת שכן, מתוקה. את רק צריכה לבקש." הוא הביט בעיניה שהתכווצו כשחייכה. היא קמה וניגשה אליו. "אתה האבא הכי מתוק בעולם!" חיבקה אותו, "אבל לא, תודה. אני מרוצה מהפלאפון שלי. לבינתיים. ואם אתה עדיין מחפש מה לקנות לי, אשמח להוסיף לחדר את אחת המנורות האקולוגיות שסיפרתי לך עליהן…"
"בטוחה שאת לא רוצה פלאפון חדש?"
"כן, אבא, בטוחה. נוח לי עם הפלאפון שלי. אני לא משתמשת בו למשחקים או לשטויות אחרות. פלאפון נועד לתקשר עם אנשים. לאפשר קרבה בין חברים רחוקים, ולא להרחיק את האנשים הקרובים אליך, כי אתה כל היום תקוע עם הראש במשחקים, באפליקציות ובגלישה באינטרנט דרך הפלאפון. אני לא אומרת שזה לא טוב, לכל דבר הרי יש יתרונות וחסרונות. אני פשוט חושבת שזה מיותר."
בדיוק כמו מה שחשבה על צפייה בטלוויזיה.
הוא נזכר בחיוך איך בערבים שבהם לא מצא משהו להתעסק בו והיה מדליק את הטלוויזיה ומעביר ערוצים, היא הייתה נוהגת להטיף לו שצפייה בטלוויזיה רק מנוונת את הגוף ומטמטמת את המוח. היא הייתה אז רק בת תשע. רק בת תשע, ובוגרת דיה להבין דברים שרוב הילדים בגילה אפילו לא חושבים עליהם.
ולמרות כל זאת אי אפשר לומר שסילבר התנגדה להתפתחות הטכנולוגית, היא אומנם לא הייתה אובססיבית לגבי כל הנושא, אבל כן מצאה חידושים שונים שהיו שימושיים למדי. בייחוד התלהבה מהגאדג'טים הירוקים, בעיקר בגלל היותה חובבת טבע לא קטנה. ליום הולדתה החמישה עשר ביקשה שעון סולארי, ופעם קנתה פנס סולארי כמחזיק מפתחות.
כשהייתה קטנה היה מרבה לטייל איתה בחיק הטבע.
טיול אחד שהוא זוכר במיוחד היה מסלול למשפחות שעבר בחלקו בתוך קטע של נהר בעל זרימה חלשה למדיי. לפניהם הייתה משפחה בעלת חמש נפשות: אבא, אימא, נערה בשנות העשרה, ילדה בערך בגילה של סילבר שאחזה בכף ידה של האימא ותינוק שהיה קשור לאבא באמצעות מנשא קדמי. כאשר סילבר ודייב השפריצו מים אחד על השנייה, התינוק שפניו היו מופנות כלפיהם, בחן אותם בעיון. בשלב מסוים ניתזו גם עליו מספר טיפות ולפתע הוא החל לבכות. אימו מיהרה אליו, להרגיע אותו. היא שיחררה אותו מהמנשא, ניגבה את פניו, ערסלה אותו בידה והניעה אותן בקצב קבוע ימינה ושמאלה כשהיא מהסה אותו במילים שלא יכלו לשמוע. הילדה הקטנה שכנראה הייתה מורגלת לכך שהיא זו שמקבלת את מירב תשומת הלב של הוריה, החלה למשוך בחולצתה של אימה ולקרוא לה, "אימא! אימא!" בניסיון לתפוס שוב את תשומת ליבה.
סילבר הביטה במתרחש בעניין רב. באותם רגעים דייב חשב שסקרנותה נובעת מן העובדה שלה עצמה לא היו אחים או אחיות, וגם כיוון שאף פעם לא הייתה עדה לתינוק שבוכה. עד מהרה התברר לו שטעה. בשעת צהריים מאוחרת, לאחר שחזרו לבית העץ שדייב שכר באזור, והתארגנו לשינה לקראת יום המחרת, הפתיעה אותו סילבר בשאלה שכלל לא ציפה לה.
הוא ישב על הספה הרכה שעמדה באמצע חדר המגורים וצפה במשחק כדורגל ששודר בטלוויזיה. סילבר שסיימה לסדר את התרמיל שלה, פסעה לעברו מחדר השינה.
"אבא?"היא נעמדה לידו וניסתה למשוך את תשומת ליבו.
"הממ?" הוא המהם בתשובה, מרוכז בדמותו של השחקן שרץ על המרקע ועמד להבקיע את השער שאולי יביא את קבוצתו לשוויון.
"למה אנחנו לא הולכים לבקר את אימא?" זרקה אליו והוציאה אותו מריכוז. עיניו שעקבו עד עכשיו אחרי המהלך הגורלי הופנו אליה בחדות וצעקת התגובה שהכין בראשו לגול המתקרב נתקעה בגרונו. לרגע הוא חשב שאולי הוא מדמיין שהשאלה הזו נשאלה עכשיו או שאולי לא שמע טוב. "מה?" שאל בבלבול.
"למה אנחנו לא הולכים לבקר את אימא?" חזרה על שאלתה.
עכשיו היה בטוח שהוא שמע נכון ושאוזניו אינן מתעתעות בו. הוא השתהה בתשובתו, סוקר את פניה העדינים של ביתו, כאילו מנסה לבדוק אם היא אינה מתלוצצת או אם היא באמת מתכוונת למה שאמרה.
"אני יכולה לבקר את אימא כשנחזור?" ניסתה שוב כשראתה שהתשובה מתעכבת.
כשהבין שסילבר רצינית, הוא ניסה למצוא תשובה מתאימה. "אממ… אני… אני חושב ש… כן, אפשר, אבל… אממ… מה קרה? אני מתכוון, מה פתאום… אממ…" הוא ניסה למצוא את המילים המתאימות לדבר על העניין. לא היה לו שום מושג איך –לעזאזל – הוא אמור לדבר על זה עם ילדה בת תשע!
להפתעתו הרבה הייתה זו סילבר שהצילה אותו מהמצב המביך. "אבא," היא התיישבה על הספה לידו, "זוכר שאמרת לי שאימא נמצאת בבית חולים כי היא לא מרגישה טוב?" הוא הנהן בתגובה. "אבל אף פעם לא הלכנו לראות אותה, לבקר אותה." היא המשיכה כשהיא עוקבת במבטה אחר ידו שמיששה את כפתורי השלט. "אז חשבתי על זה. למה בעצם לא לקחת אותי אף פעם לראות את אימא?"
דייב בהה בביתו ולא מצא מילים בפיו. זו באמת הבת שלו שמדברת איתו עכשיו בכזו בגרות? היא באמת בת תשע?
"מתוקה," אמר לבסוף כיוון שסילבר עדיין נעצה בו מבט וחיכתה להסבר. מוחו חרק בחיפוש אחר הדרך הנכונה לומר לה זאת. הוא כיבה את הטלוויזיה והזדקף במקומו, "תראי סילבר, המצב קצת יותר מסובך משחשבת." הוא הפסיק על מנת לשקול את מילותיו הבאות והחליט שאם ביתו פנתה אליו מיוזמתה והראתה נכונות לשמוע את האמת, הגיע הזמן שיספר לה. הרי מה הטעם להמשיך ולהסתיר ממנה את המידע הזה אם היא באמת רוצה לדעת? נכון, בעבר חשב שלא כדאי לסבך ילדה קטנה בנושא קשה וכואב שכזה, אבל עכשיו נראה לו שסילבר מוכנה לשמוע ולהתמודד עם האמת.
"אמרת שסיפרתי לך שאימא נמצאת בבית חולים, נכון?" היא הנהנה כאות 'כן' והוא המשיך. "אבל זה לא בית חולים רגיל." הוא עצר לשנייה, בודק את תגובותיה. סילבר רק ישבה מולו עם פנים חתומות שלא שיקפו לו אף מחשבה שעברה בראשה. "זהו לא בית חולים רגיל, סילבר," הוא חזר על מילותיו, עדיין עוקב אחרי תגובותיה. "זה בית חולים מיוחד לאנשים שהם… אממ…" הוא היסס לשנייה, בכל זאת מדובר פה בילדה בת תשע. "חריגים." אמר לבסוף.
"מה זאת אומרת 'חריגים'?"
"חריגים במחשבה, במעשים. ולפעמים החריגות הזו שלהם מהווה סכנה לעצמם וגם לאחרים."
"אז אתה מתכוון בעצם לאנשים שהם… לא בסדר?"
הוא פתח את פיו לענות, אבל סילבר חתכה אותו, "מה, כאילו, משוגעים?"
רווח לו קצת שהמילה הגיעה ממנה, אבל רק מלשמוע אותה הוא הרגיש אי-נוחות מסוימת. "אממ… כן."
"אז אתה אומר שאימא נמצאת בבית חולים למשוגעים?"
"בית חולים לחולי רוח." הוסיף לעצמו בשקט.
"אז אימא היא בעצם… משוגעת?"
"לא, לא, לא!" הוא מיהר לומר, "אימא פשוט… לא מתנהגת כמו אדם נורמאלי. היא לא משוגעת, והיא לא מסוכנת. אבל היא…" הוא לא ידע איך להמשיך. איך מסבירים לילדה קטנה שאימא שלה פשוט לא מגיבה לשום דבר? לא מדברת, לא מתקשרת עם הסביבה. איך מסבירים לה שאימא שלה נמצאת במין עולם אחר משל עצמה?!
הוא נשף בתסכול. "היא פשוט לא מכירה אותנו. היא לא יודעת שיש לה בת או בעל. היא… היא אפילו לא יודעת מי היא."
סילבר לא ענתה. היא רק הסתכלה עליו.
הוא הרגיש שהוא לא יכול יותר, ולכן השפיל את מבטו והבחין שסילבר אוחזת כרית בידה וכנראה מבלי משים פורמת את חוטי הכיסוי שלה.
למשך מספר דקות ארוכות ישבו שניהם בשקט. לבסוף הוא שמע את קולה, "אז הולכים לבקר את אימא כשחוזרים?"
אפילו בלי להסתכל עליה הוא יכול היה לשמוע את הציפייה שבקולה ואת הגוון הקליל שניסתה לשוות לו אחרי השיחה הכבדה הזו.
"כן," הוא הרים מבט וחייך אליה. "הולכים לבקר את אימא."