~סיפור בלי שם~

היא הביטה בו עם המבט החודרני שלה ורטנה. "עוד כמה זמן זה ייקח?!" מעגליה האין-סופיים יכלו לשגע את המתים, אך הוא העדיף שלא להעיר לה. היא גם ככה מרגיזה.
"רק עוד קצת…"
"אבל זו התשובה שהבאת לי לפני שנייה!" היא התקרבה אליו ונופפה בידיה בכעס. זיקים חמים קלים נורו משערה שהיה בצבע טורכיז, כמו האגם שמתחתיהם.
"כי עברה רק שנייה מאז ששאלת אותי! מה ציפית שיקרה?" ענה לה והתיישב בכבדות על הענן הגדול.
הוא בסך הכל רצה לראות כמה גבוה הוא יוכל להגיע, הוא מעולם לא לקח בחשבון שהכנפיים שלו התעייפו וייעלמו באמצע, אז הוא הפך מהר את הקסם והפך את אחד העננים שהם חלפו דרכו למוצק כדי שיוכלו לשבת עליו.
הוא נאנח. "אני צריך לחדש את הכוחות שלי, זה לא כזה פשוט כמו שזה נשמע." הוא חזר למדיטציה הקטנה שלו ולמעגל השלווה.
"וחוץ מזה, אם כל כך רע לך איתי עכשיו את יכולה לעופף למטה בעזרת כנפייך." אמר בלחש וירה בה מבט נוקב. היא נרתעה אחורנית במבט נפגע.
"אתה לא חייב להיות כזה רע…" מלמלה. נייסי הסתכלה מטה. זו נפילה ארוכה מאוד, לא מסוג הדברים שהיא אוהבת להסתכן בהם. השמש כבר החלה להיעלם והשמיים התחילו לזרוח באורו של הירח. עכשיו כוחותיו ישובו אליו במלואם. ניצוץ קטן נחת על ראשו של קייס, ואז גדל ובהק עד שהיא כבר לא יכלה להסתכל עליו מרוב שסנוור את עיניה.
ראשו של קייס נטה אחורנית וגלימה תכולה ארוכה כיסתה את גופו, עם חריתות קסם הרקומות בזהב. צבע שערו בהק שוב בגווני הכחול-שחור-לבן הרגיל שלו. הוא התקצר מעט בגלל השימוש הרב שעשה בכוחו, אך עכשיו הוא שב והתארך חזרה.
קייס פקח את עיניו באנחה שקטה. "עכשיו אנחנו יכולים לחזור. קדימה נייס, לא רצית לרדת סוף סוף מענן הזה?" הוא הקניט אותה. היא נשפה לעברו בבוז. "כן, ואיך נעשה זאת? בעזרת עוד אחד מהמכשירים המסוכנים שלך…" היא עוד לא סיימה את דבריה והוא החווה בידו למטה וגשר של מדרגות אבן הופיע לפניהם. הוא הסתלסל כל הדרך עד לקצה האגם. "לא, אני חושב שהפעם פשוט נעשה את זה בדרך הישנה והטובה, את לא חושבת?" הוא קרץ לעברה והתחיל לרדת, כשהיא ממהרת בעקבותיו.
"אז, מה אתה הולך לדווח לפרופסור? הרי ברור שהוא ירצה לדעת איך הלך הניסוי שלך…" הוא משך בכתפיו בתגובה. "אני פשוט אגיב לו שהכל היה טוב, רק שצריך להכפיל את כמות האנרגיה הדרושה בשביל זה. אחרי הכל, אני לא רואה שום סיבה שבגללה הוא צריך לדעת שנתקענו על ענן…" ברגע שנייסי ירדה המדרגה האחרונה, גרם המדרגות נעלם. הם נעמדו זה מול זו לשנייה ואז הפנו את פניהם במבוכה אל האגם. קייס לא אוהב להביט בעיניה, לא מאז מה שקרה בפעם האחרונה. הוא ידע שהגישה שלו מכאיבה לה, כי היא מתנהגת כאילו זה מעולם לא קרה, אבל הוא עדיין לא מצליח לשכוח את המבט שהיה לה באותו זמן, את הפחד ששטף את עיניה.
"אני אחזיר אותך הביתה, ה'שומר' שלך בטח מחכה לך והוא ידרוש הרבה הסברים. אני אסביר לו מה קרה ו…" הוא השתתק. הוא רצה להגיד לה "וניפגש מחר", אך הוא לא הצליח להוציא את המילים האלו מפה.
נייסי שילבה את ידיה. "בסדר, כדי נתחיל לזוז." צל העיב על קולה, למרות שהיא ניסתה להישמע
כרגיל. קייס לקח את ידה, אך המגע ביניהם היה קריר, כאילו הם שטפו את ידיהם במי האגם.
קייס השפיל את ראשו, והברדס של גלימתו ריחף קדימה וכיסה את פניו. "כן, נכון…"