סיפור אהבה בסיפור אימה פרק -15-

אימאלה!!! עוד שלוש ארבע פרקים וזה נגמר!! האאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!
תהנו מהפרק כי זה הפרק האחרון עד יום ראשון.. והפעם זה לא בגללי אלא בגלל שהאתר לא יעלה פרקים עד ראשון…
טלי, את מכירה את הספר צילה של הרוח????????? omg! נכון שזה ספר מדהים, נכון שהיית בהלם בסוף הספר???????
נטלי, מקווה שתספיקי להיות ראשונה הפעם… חיחיחיחי…
פרק -15-

קייט פקחה את עיניה וראתה שהיא נמצאת, על המיטה בחדרה וחברותיה מסתכלות עליה בדאגה. "מה קרה?" שאלה קייט והתרוממה מהמיטה במהירות ואז נשכבה בחזרה בשל כאב ראש קל שתקף אותה.
מארי הסתכלה על חברותיה ואמרה, "אני לא יודעת, ריצ'ארד הביא אותך מעולפת ו…"
"ריצ'ארד," סיננה קייט בשקט. היא התרוממה מהמיטה למרות כאב הראש שהחל להתגבר ואז אמרה, "אני יוצאת לרגע לשאוף אוויר צח, אני אחזור בעוד רגע."
"קייט, אני לא חושבת שזה…" התחילה ונסה לומר אך זכתה במבט מצמית ממארי. היא השתתקה.
קייט הסתכלה על חברותיה, אך הן הביטו בה במבטים תמימים.
"יש משהו שאתן לא מספרות לי?" שאלה קייט והסתכלה עליהן בחשדנות.
מארי הסתכלה על ג'סיקה ו-ונסה ואז אמרה, "קייט, את זוכרת מה קרה היום?"
קייט הסתכלה עליהן ואז אמרה באיטיות, "לא… אני רק זוכרת ש…" היא נשמה עמוק ואמרה, "זה לא חשוב, בכל אופן אני…" היא השתתקה כשראתה את בבואתה בראי. קייט צרחה ואמרה בזעזוע, "מה אני לובשת?! למה אני לבושה כמו סוג של חשפנית?" היא הסתובבה והסתכלה על חברותיה שנראו על סף צחוק ואמרה בכעס, "תראו, אם זה סוג של בדיחה שניסיתן עלי, אני נשבעת שאני אהרוג אתכן."
מארי חייכה ואמרה, "תירגעי, לא עשינו כלום… ואנחנו לא יודעות איך זה קרה לך." והיא, ונסה וג'סיקה פרצו בצחוק מתגלגל.
"מצחיק מאד," אמרה קייט ויצאה מהחדר. היא צעדה לעבר חדרו של ריצ'ארד שבמגורי הבנים, מתעלמת מהשריקות והחיוכים המוזרים שנזרקו לעברה. היא זכרה שריצ'ארד איים על אנה ואמר לה לא לעשות את זה שוב… הוא החטיף לה… הוא הפחיד אותה… ואז אנה התקרבה לעברה והיא לקחה ממנה משהו… קייט לא זכרה מה זה היה והיא רצתה לדעת. היא פתחה את דלת חדרו של ריצ'ארד בכוח אך ראתה שהחדר חשוך וריצ'ארד ישן במיטתו. היא נכנסה בשקט לחדר וסגרה את הדלת מאחוריה. היא התקרבה לעבר ריצ'ארד שישן בשלווה וברוגע על מיטתו. היא חייכה לעצמה ואז הרימה את ידה בהיסוס ונגעה קלות בפניו החלקות; ריצ'ארד זע קלות וקייט נסוגה לאחור בבהלה. היא הסתכלה עליו ישן במשך כמה דקות ואז עזבה את החדר בשקט וצעדה לעבר חדרה.
למחרת בבוקר היא צעדה עם חברותיה לעבר האולם הגדול והתיישבה סביב שולחן הבית שלה. היא לקחה מעט סלט וביצה והתחילה לאכול ששמעה לפתע בחור קורא, "הי, יפיופה."
קייט הסתובבה וראתה בחור משנה שביעית מסלית'רין מחייך לעברה בגסות.
"סליחה?"
הוא חייך ואז אמר, "מה לא נאה לך לרקוד עם בחור מסלית'רין?"
קייט הסתכלה בבלבול על הבחור ואז הוא התקרב לעברה ואמר, "ראיתי אותך רוקדת, ואת רוקדת נחמד, אולי את לא מקצוענית, אבל דווקא די טוב. אולי תבואי אלי ותרקדי לי?" קייט ראתה את פניו מתקרבות לעבר פניה ויכלה לראות איך זוג עיניים כחולות בהירות ננעצות בה. לפתע היא שמעה קול לצידה, "תתרחק ממנה."
הבחור התרחק וקייט ראתה את ריצ'ארד עומד לידה, מבט קר על פניו. הבחור הסתכל עליו לרגע ואז אמר ברטינה, "רק צחקתי, אתה לא צריך לעשות מזה עניין. אם אתה רוצה אותה, אתה יכול לקבל אותה." והוא עזב את המקום, חוזר לשולחן הבית שלו.
קייט הסתכלה על ריצ'ארד שלא העיף בה מבט שני, ואז הסתובב וחזר לשבת מול הצלחת שלו, שבו בקושי נגע. קייט הסתכלה על חברותיה שלהמשיכו לאכול ואז שאלה, "מה זה היה?"
מארי הסתכלה עליה ואמרה, "אין לי מושג. את רוצה לאכול קצת לחם?"
קייט הסתכלה על מארי ואמרה, "יש משהו שאת לא מספרת לי?"
מארי הסתכלה עליה ואז נאנחה ואמרה, "קייט… אני לא יודעת מה קרה… אבל אתמול את די התחרפנת."
קייט הסתכלה על מארי ושאלה בזהירות, "תגדירי התחרפנתי."
מארי הסתכלה עליה ואמרה, "קייט, אני לא יודעת להסביר את זה. את פשוט לא היית את, אוקי?"
קייט הנהנה בראשה ואז פנתה להביט בריצ'ארד אך גילתה שהוא כבר נעלם. היא איבדה את תאבונה ולכן התרוממה מהכיסא. היא לקחה את תיק הצד שלה ועזבה את האולם, צועדת לעבר כיתת השיקויים.
היא התיישבה בכיתה הריקה ואז הוציאה מתוך תיקה את מחברת ציור שלה ואת העיפרון המיוחד והמשיכה לצייר את הציור האחרון שהתחילה.
כעבור כמה זמן היא שמעה קולות פטפוט וצחוק. היא הרימה את מבטה מהמחברת וראתה שהכיתה מלאה.
היא חייכה לעצמה כשראתה את חברותיה נכנסות וסגרה את המחברת. מארי התיישבה ליד קייט וחייכה חיוך רחב. קייט גלגלה עיניים ובאותו הרגע היא ראתה את פרופסור אוגוסטוס נכנס. התלמידים קפצו חזרה למקומותיהם וחיכו בשקט לתחילת השיעור.
פרופסור אוגוסטוס נעץ מבט קר בכיתה ואז שאל, "מישהו יודע מהו שיקוי המוות?"
מספר ידיים הורמו ואז שמעה קייט את הפרופסור אומר, "כן האדון גולדמן- רוז."
קייט הסתובבה במהירות וראתה את ריצ'ארד יושב בסוף הכיתה, לבדו. הוא לא הסתכלה עליה ואמר, "השיקוי המוות הוא שיקוי שיגרום לכל יוצר, אפילו לערפד, למות. הוא מסובך מאד וטעות קטנה בהכנה שלו תגרום לנזק בלתי הפיך."
הפרופסור הנהן ואמר, "בדיוק. היום אנחנו נכין את השיקוי הזה ולכן אתם תצטרכו להיות זהירים במיוחד, לא נרצה חלילה שמשהו יפגע, נכון?" והוא הסתכל על הכיתה ברשעות כאילו חלום חייו שזה יקרה.
"העלמה בונס, אנא עברי לשבת ליד האדום גולדמן-רוז, לא נחמד לי שאת והעלמה לוקס מדברות כל הזמן."
קייט הסתכלה על הפרופסור בזעם ואז קמה ממקומה ועברה לשבת ליד ריצ'ארד שאפילו לא זיכה אותה במבט.
היא לקחה מתוך הארון את הקדרה בזמן שריצ'ארד לקח את הרכיבים לקראת השיקוי. הם התיישבו זה לצד זה. קייט חתכה את הבצל השחור בשעה שריצ'ארד חתך פטרייה ירוקה שנראתה מעט כמו גוש של ריר. היא עצרה ממלאכתה ואז הסתכלה על ריצ'ארד ואמרה, "זה יספיק."
ריצ'ארד הסתכל עליה, חותך את הפטרייה בחתיכות קטנות ומדויקות. ואז שאל, "מה?"
היא הסתכלה עליו ואמרה, "ריצ'ארד, אני רוצה תשובות, ואתה יודע על מה אני מדברת."
הוא סיים את חיתוך הפטרייה והכניס אותה לתוך הקדרה המבעבעת.
"אני לא יודע על מה את מדברת," אמר ולקח את המבחנות הקטנות שהיו מסודרות על גבי השולחן ואז לקח מעט מהמבחנה עם נוזל בצבע שחור מבעבע, שפך מעט לתוך הקדרה והתחיל לערבב.
"אתה פשוט לא מבין, נכון? הכל בשבילך זה רק משחק. איך לאיים על אנשים אתה יודע אבל לענות על תשובות פשוטות אתה לא יכול-"
הוא הסתכל עליה בעיניים רדופות וקייט הרגישה מן גל קור מתפשט בכל גופה. היא הסתכלה עליו ואמרה, "אוה, שלא תעז להסתכל עלי ככה. אתה יודע שאני צודקת."
"את לא," אמר, לוקח את הבצל השחור ממנה וחותך אותו במהירות ובדייקנות ואז זורק אותו במהירות לתוך הקדרה שבעבעה בצורה מפחידה.
"ריצ'ארד, מספיק לענות לי בחידות. למה אתה לא יכול לענות לי ישר ולעניין?" שאלה קייט בכעס.
"ככה. אני לא אענה לך לא עכשיו, לא מחר, ולא כשתמותי," אמר ואז הסתכל על הקדרה ואז אמר, "לעזאזל."
קייט התעלמה ממה שאמר והמשיכה לדבר, "ככה זה לא סיבה, אתה חייב-"
אבל הוא לא נתן לה לגמור את המשפט כי באותו הרגע הוא פרש את שתי ידיו וכרך אותם סביבה ואז הפיל אותה על הרצפה, מגן עליה בכל גופה. באותו רגע נשמע פיצוץ אדיר ונוזל שחור התעופף לכל מקום. קייט שמעה צרחות בהלה ונאחזה חזק בריצ'ארד. כעבור כמה דקות קייט הבחינה שהיא על הרצפה וריצ'ארד מעליה, משקל גופו עליה מגן עליה. פניהם היו צמודות אחת לשנייה. קייט הסתכלה על ריצ'ארד שהתבונן בה; היא רצתה לנשק את אותם זוג שפתיים שלפתע נראו לה כל כך רכות, אבל באותו זמן היא גם רצתה תשובות, אותם ריצ'ארד לא היה מוכן לספק.
כעבור כמה רגעים ריצ'ארד נעמד ואז הושיט את ידו וקייט לקחה את ידו ונעמדה לידו. היא ראתה את ההרס שנגרם לכיתה וידעה שהיא בגדר 'מתה'.
פרופסור אוגוסטוס הסתכל עליהם ואמר בזעם עצור, "שלושים נקודות מגריפינדור על ההרס ועונש, ניקיון יסודי של המקום הזה."
דלת החדר נפתחה ותלמיד שנה שנייה נכנס מבויש כולו.
"מה?" נבח פרופסור אוגוסטוס בכעס.
התלמיד הסמיק עמוקות ואז גמגם, "המנהלת… קייטלין בונס… היא… צריכה… צריכה ללכת… ללכת אליה." והוא ברח מהכיתה.
קייט הסתכלה על ריצ'ארד ואז יצאה מהכיתה לעבר חדרה של פרופסור מקגונגל. היא עלתה במדרגות ונכנסה לתוך החדר של הפרופסור.
פרופסור?" שאלה קייט בהיסוס.
הפרופסור הרימה את מבטה מגיליונות הקלף שעמדו מולה ואז הנהנה בראשה והורתה לקייט לסגור את הדלת ושלבת.
קייט סגרה את הדלת והתיישבה מול הפרופסור מחכה למוצא פיה. ואכן כעבור כמה שניות אמרה הפרופסור, "קייטלין, היום נודע לי שהתנהגותך אתמול לא הייתה באשמתך… את לא ידעת מה את עושה ואני מבינה את זה, לכן אני מבטלת לך את העונש של ניקוי המסדרון והאולם הגדול."
קייט נעצה מבט המום בפרופסור ואז שאלה בלחישה, "סליחה?"
הפרופסור הסתכלה עליה ואמרה, "ברור שאת נסערת מאירועי אתמול ואני מבינה זאת לחלוטין אבל מה שהיה היה. מה שכן את צריכה להתנצל בפני פרופסור טריטון, הוא נראה מאד פגוע אתמול."
קייט קמה מהכיסא ושאלה, "פרופסור, השאלה הזאת תשמע לך קצת מוזרה, אבל מה קרה לי אתמול?"
הפרופסור הנידה בראשה ואמרה, "זה לא חשוב, קייט."
קייט ראתה שהשיחה הגיעה לסיומה והסתובבה לצאת. רגע לפני שעזבה את החדר היא הסתובבה ואמרה, "סליחה, פרופסור אם פגעתי בך באיזושהי דרך, כי נראה לי שאולי עשיתי את זה."
הפרופסור הנהנה ואמרה, "זה בסדר, קייטלין ועכשיו את יכולה לחזור לכיתה. אני צריכה לרדת לראות מה קרה, נראה לי שמישהו פוצץ כיתה או משהו."
קייט הסמיקה ועזבה במהירות את החדר, צועדת לעבר משרדו של הפרופסור אוגוסטוס.
היא דפקה קלות על החדר ואז שמעה את הפרופסור קורא, "יבוא", ונכנסה לחדר.
הפרופסור הסתכל עליה בזעם ואמר, "טוב שבאת. היום בשעה שבע וחצי בערב תרצי את העונש שלך ביחד עם אדון גולדמן-רוז. אתם תנקו את החדר ללא עזרת קסם, ואם ייוודע לי שהשתמשתם בקסם העונש שלכם יהיה חמור. זה ברור?"
קיייט הנהנה בראשה ושאלה, "הודעת כבר לריצ'ארד?"
הפרופסור הזעיף פנים ושאל, "אני נראה לך מזכירה?"
קייט הסמיקה מעט ואמרה, "סליחה, פרופסור. אני יכולה ללכת עכשיו?"
הפרופסור הנהן בראשו וקייט ברחה מהחדר ונתקלה בפרופסור טריטון.
"סליחה, פרופסור," מלמלה קייט והתכופפה להרים את הספרים שנפלו על הרצפה והגישה אותם לפרופסור שנעץ בה מבט קר.
היא חייכה חיוך חלוש ואז אמרה, "פרופסור, אני רוצה להתנצל על אתמול. אני לא יודעת מה קרה לי… ואני בטוחה שפגעתי ברגשותיך, אז אני מבקשת סליחה ושלא התכוונתי."
הפרופסור הסתכל עליה במשך כמה דקות ואז חייך חזרה ואמר, "זה בסדר, קייטלין, אני סולח לך."
קייט חייכה חיוך רחב ואמרה, "אני שמחה לשמוע. ושוב, אני מצטערת, פרופסור."
הפרופסור הנהן בראשו וקייט צעדה לעבר השיעור הבא.
במהלך היום קייט ניסתה לתפוס את ריצ'ארד לשיחה, אך כל פעם כשהייתה קרובה לדבר איתו משהו אחר הפריע. לבסוף היא שמה פתק בחדרו של ריצ'ארד שבו כתבה לו את מועד העונש.
היא ישבה עם חברותיה, מכינות שעורי בית עד כעבור זמן מה היא שמעה את מארי אומרת, "קייט כבר עשרים לשמונה."
קייט הרימה את מבטה מספר כשפומטיקה והסתכלה על שעון היד שלה. היא פלטה קללה חרישית. היא אספה את חפציה במהירות ויצאה במהירות לעבר כיתת הלחשים.
היא נכנסה לתוך הכיתה. חושך שרר ורק אור הלבנה האיר את החדר. היא הוציאה את שרביטה מתיקה ומלמלה, "לומוס." באותו הרגע קצה אור בקע משרביטה והאיר את החדר החשוך.
היא לקחה מתוך ארון השרת את החומרי הניקיון ואז התחילה לשפשף עם הסקוטש 'חזור למצבך הטבעי' את הקיר השבור. היא שפשפה במרץ אך הקיר לא עשה שום מאמץ לחזור למצבו המקורי.
היא שפשפה עוד כמה פעמים ואז השליכה את הסקוטש לרצפה ואמרה בתסכול, "לעזאזל."
"את צריכה עזרה?" שמעה קייט קול מאחוריה.
קייט הסתובבה בבהלה וראתה את ריצ'ארד עומד מולה, הוא לבש חולצת טריקו קצרה בצבע שחור שהבליטה את העור הבהיר והשרירי שלו, מכנסיי ג'ינס משופשפים ונעלי ספורט בצבע שחור-לבן.
היא הסתכלה עליו בכעס ואז לקחה סקוטש נקי, השליכה אותו לעברו ואז אמרה, "תודה שנזכרת להגיע, הוד מעלתך. הנה, תתחיל לנקות."
ואז היא התכופפה, לקחה את הסקוטש וחזרה לשפשף את הקיר. היא ראתה את ריצ'ארד לוקח את הסקוטש שלו ומתחיל לשפשף איתה ביחד. הם עבדו בשקט כששמעו את קולות השפשוף ברקע.
קייט העיפה מבט בריצ'ארד שנראה מרוכז ואז אמרה, מסמיקה מעט, "אה… ריצ'ארד?!"
ריצ'ארד עצר מלשפשף את הקיר ופנה להביט בה.
קייט הודתה בליבה על החושך שמנע מריצ'ארד לראות את פניה הסמוקים ואז אמרה, "רציתי להודות לך על היום… זה היה נחמד מצידך."
ריצ'ארד חייך ואמר, "זה כלום."
היא חייכה ואז הסיטה את שיערה לאחור ואז קלטה שהיא לכלה את שיערה עם חומר ניקוי מסריח וגועלי והיא אמרה בגועל, "יאק!"
ריצ'ארד צחק ואמר, "יש לך…"
היא הסתכלה עליו ואמרה, "לאאאא, אתה צוחק? טוב, תעזור לי להוציא את זה אחרת השיער שלי יריח ככה."
הוא חייך ואז ניגב את ידיו במים שהיו בכיור ואז נגע בשערה בעדינות והתחיל לנקות בעדינות את הלכלוך. קייט הסתכלה עליו כשניקה בעדינות את שיערה; היא הרגישה את מגע ידו על שיערה הרך ולפתע הרגישה פרפרים קטנים בבטן.
"זהו," אמר והתרחק מעט אחורה. "נראה לי שניקיתי הכל."
היא הנהנה בראשה ואז התקרבה לעבר השולחן לקחת את בקבוק החומר כשרגלה נתקלה לפתע בדלי והיא נפלה על הרצפה, אך באותו רגע ריצ'ארד אחז במותנה, מונע ממנה ליפול.
"סליחה," מלמלה קייט חלושות ופנתה להביט בריצ'ארד שהתבונן בפניה. הוא הסתכל עליה ואז החל להתקרב לעבר שפתיה. היא עצמה את עיניה; היא הרגישה אותו, הוא היה כל כך קרוב, שפתיו רפרפו בעדינות על שפתיה, הם היו כל כך קרובים….
"קייטלין?" שמע קייט את הקול שהכי לא רצתה לשמוע.