סיפור אהבה בסיפור אימה פרק -12-

מקווה שלא פספסתי את העלאות של היום…תהנו!!
זהו פרק די תשוקתי.. ולי אישית היה מאד, מאד!!!! קשה לכתוב אותו.אז אל תהרגו אותי אם הוא לא יצא טוב…

פרק -12-

קייט התעוררה למחרת בבוקר עם כאב ראש קל. היא פקחה א עיניה בעייפות וראתה את חברותיה על הרצפה מחזיקות עדיין את בקבוק הוויסקי בידן.
היא נזכרה כמה כיף היה במסיבה, ואיך השתכרה מעט והחליטה ללכת לישון… קייט הרגישה שמשהו חסר במחשבותיה, אבל היא התעלמה וצעדה בעייפות לעבר האמבטיה.
כעבור כמעט שעה של צעקות ועצבים מרוטים ירדה כל הרביעייה למטה, לאולם הגדול.
קייט התיישבה ליד חברותיה; היא לקחה את קערת הסלט ושמה מעט בצלחתה. היא הסתכלה על מארי שנראתה סחוטה מעייפות וחייכה.
"מה?" שאלה מארי והסתכלה עליה בעיניים עייפות.
"את נראית נפלא," אמרה קייט בציניות.
מארי הסתכלה עליה אך לא הגיבה, ואז חזרה לאכול את ארוחתה.
הן המשיכו לאכול בשתיקה כשקייט חשה שמשהו מסתכל בה. היא הסבה את מבטה וראתה את ריצ'ארד מסתכל עליה לרגע ואז חוזר להביט בצלחתו, שבה כמעט ולא נגע.
קייט הסתכלה על ריצ'ארד וניסתה להיזכר… היא לא ידעה מה היא מנסה לזכור… אבל היא הייתה בטוחה שאיכשהו ריצ'ארד קשור לזה.
היא שמעה לפתע את אחת הבנות לידה אומרת, "שמעתן? מארק מסלית'רין נעלם!"
קייט פנתה להביט בבחורה. היא הייתה יפיפייה. שיערה השחור גלש בתלתלים רכים על כתפייה. היו לה תווי פנים מושלמים ובהירים, זוג עיניים בצבע דבש, אף סולד, ושפתיים דקות, אדומות ומושלמות.
קייט הסתכלה עליה ושאלה, "מי?"
הבחורה חייכה ואמרה, "מארק ווינסטון, אומרים שהוא נהרג או משהו."
"מי זה?" שאלה קייט, מבולבלת.
קייט ראתה שמארי, ונסה וג'סיקה מביטות בה ואז שמעה את ונסה אומרת, "קייט, מארק? הבחור שאמרת שהוא מפחיד אותך?"
קייט הסתכלה על ונסה ואמרה, "בחיים לא שמעתי עליו."
הבחורה היפה וחברותיה הסתכלו עליה עלייה המומות, וקייט ראתה את ג'סיקה מחייכת ואומרת, "את צוחקת, נכון?"
קייט הסתכלה עליה ואמרה, "לא, למה שאני אשקר לכן? אין לי מושג מיהו, הוא מישהו חדש?"
"קייט, מספיק לצחוק עלינו, אני עייפה ורוצה לישון," אמרה מארי, כועסת מעט.
קייט הסתכלה על מארי. "אבל אני באמת לא יודעת על מי אתן מדברות." היא התעקשה.
מארי הסתכלה עליה למשך מספר שניות ואז שאלה, "קייט, איפה היית אתמול אחרי המסיבה?"
קייט הסתכלה על הבנות ואמרה, "אני זוכרת שיצאתי מהמסיבה לעבר החדר… וזהו.. לא זכור לי כלום מאז."
מארי הנהנה בראשה. "זה מוזר," היא אמרה. "טוב, לא משנה עכשיו. יש שיעור של פרופסור מקגונגל, צריך לזוז." היא נעמדה והסתכלה על הבנות.
קייט נעמדה, לקחה לחמנייה וצעדה עם חברותיה לעבר השיעור.

במהלך היום קייט לא הייתה מסוגלת להיזכר ביום האתמול. למרות כל מאמציה היא הגיעה כל פעם מחדש לאותה נקודת מוצא: כשחזרה בחזרה לחדרה.
בסוף היום היא שמעה את מארי שואלת, "אתן באות לספרייה? אני חייבת לגמור את שערי הבית בתולדות הקסם."
קייט הנהנה בראשה והן צעדו לעבר הספרייה. הן נכנסו והתיישבו בשולחן צדדי ליד החלון. קייט הוציאה מתוך תיקה את ספר השיקויים וגיליון דף והתחילה להכין את שעורי הבית שלה. במשך זמן מה קייט הייתה שקועה בשיעורי הבית כך שהיא לא שמעה אף אחד, ולא הרגישה שהבנות מתחילות לדבר.
לפתע היא קלטה את ג'סיקה צועקת בקול רם, שהעיר אותה ממחשבותיה, "תראו מה מצאתי!"
קייט הסתכלה על ג'סיקה בסקרנות, אבל האחרונה לא התייחסה אליה ורק התחילה לקרוא מתוך ספר עבה וישן: "'יש הטוענים שהאדם מורכב מגוף ונפש גם יחד. לדבריהם, לא ניתן להסביר את הדברים שנתפסים שלא באמצעות החושים, כמו רגשות ומחשבות כחומריים. יתר על כן, מהיכרותנו עם עולם הטבע בלתי הגיוני לומר 'חומר רוצה' או 'חומר בעל תודעה'.'" היא טרקה את הספר והביטה סביבה בהבעה מנצחת. "יכול להיות שקייט וריצ'ארד הם כמו גוף ונשמה, ולכן אולי קייט מגיבה באופן מוזר כשהיא בחברת ריצ'ארד."
קייט הסתכלה על ג'סיקה בהבעה כעוסה ושאלה, "מה אמרת?"
ג'סיקה, שקלטה שקייט הקשיבה לה, אמרה, מעט מגמגמת, "לא … אני לא… אנחנו." היא הסתכלה על ונסה ומארי בצפייה לעזרה, אך הן התכווצו במקומותיהן, מנסות להסתתר.
"מישהי מוכנה להסביר לי מה קורה כאן?" שאלה קייט, משתדלת לשמור על קור רוח.
ונסה נשמה עמוק ולבסוף אמרה, "אנחנו… קייט, אנחנו החלטנו לבדוק אם יש קשר בינך לבין ריצ'ארד." כשראתה את גבתה המורמת של קייט היא הוסיפה במהירות, "לא מבחינה משפחתית."
"את מבינה, אנחנו חושבות שיש בינך לבין ריצ'ארד איזשהו קשר יותר מרק קשר רגיל… אנחנו חושבות שכל מה שאולי קורה לך מתקשר לריצ'ארד."
קייט הסתכלה על חברותיה ושאלה בקול עצור מכעס, "אני יכולה לדעת מי נתן לכן?"
"נתן מה?" שאלה מארי בתמיהה.
"להתערב בחיים המחורבנים שלי! תפסיקו כבר להתערב, אתן לא קולטות שאני לא צריכה את העזרה שלכן?!" היא צרחה עליהן בזעם. היא קמה מהכיסא, אספה את חפציה במהירות ועזבה את הספרייה.
היא צעדה במהירות במסדרון השקט והקריר של הטירה. בחוץ גשם זלעפות ירד והכה בעוז על הדשא הרטוב. השמיים היו אפורים וקודרים, ומדי פעם ברק הבזיק. זו הייתה סופת ברקים רגילה לעונה, וכל פעם שברק הבליח המדשאה הוארה באור עגום ומאיים. היא הסתכלה על הגשם היורד ואז יצאה החוצה לתוך המבול. היא עמדה באמצע המדשאה, מרגישה את הגשם מחלחל לגופה. היא עצמה את עיניה, מרגישה את הגשם על גופה. היא נשמה עמוק והרגישה את כל הזעם מצטבר בה ואז פקחה את עיניה; הן נצבעו באדום קר. היא הסתכלה על הדשא הירוק והרטוב ולפתע הכל התחיל לנבול ולהפוך לשחור, מתאכל באור המצמית של עיניה.
כשראתה מה קרה היא נסוגה לאחור בבהלה ורצה חזרה לתוך הטירה. היא נתקלה בריצ'ארד. היא הביטה בו בבהלה ואמרה, "אני חייבת ללכת, להתראות," אך ריצ'ארד עצר בידה, מחזיק בעדינות אך בכוח בזרועה. היא פנתה להביט בו והוא הסתכל עליה, בוחן את תווי פניה. "מה קרה?" שאלה.
הוא לא ענה וכעבור כמה שניות הוא שיחרר אותה והיא רצה חזרה לתוך החדר. היא נכנסה לתוך חדרה נועלת את הדלת מאחוריה ונשענה על הדלת, נושמת עמוק.
"מה לעזאזל," מלמלה לעצמה. היא לקחה עוד נשימה עמוקה ואז צעדה לעבר המיטה בהחלטה שכשתקום הכל יהיה בסדר. היא נכנסה לתוך המיטה הקרה ונרדמה.
בחלומה קייט ראתה את עצמה ליד טירה ענקית ואפורה, ישנה. היא נכנסה לתוך הטירה החשוכה. היא פתחה את דלת הכניסה. בפנים שרר שקט וקור מקפיא עצמות. היא שאלה, "מישהו נמצא כאן?" אך שום תגובה לא נשמעה. היא התחילה להסתובב בתוך הטירה הקפואה. היא לא הרגישה מאוימת, להפך, היא הרגישה מוגנת, כמו בבית. היא עלתה במדרגות הענקיות והתחילה לצעוד במסדרון המואר במספר נרות. מימינה ומשמאלה היא ראתה דלתות סגורות. היא ניסתה לפתוח דלת אחת אך גילתה שהיא נעולה. היא ניסתה לפתוח עוד כמה דלתות אך גם הן היו סגורות. לבסוף היא הגיעה לדלת כניסה צרפתית. היא ניסתה לפתוח את הדלת והיא נפתחה כאילו לפני שקייט נגעה בידית. היא נכנסה פנימה והסתכלה על החדר הענק. מיטת אפריון עמדה באמצע המיטה. על הקירות נראו אלפי ספרים בשלל צבעים. היא התקרבה במהירות לעבר הספרים הרבים, לקחה ספר מתוך המדף והסתכלה על הכריכה, 'המוות הקרב ובא' הייתה הכותרת המאיימת.
היא החזירה את הספר במהירות לתוך המדף ולקחה ספר אחר, אך גילתה שגם הוא עוסק בנושא המוות. היא הסתובבה במהירות וצרחה בבהלה; מולה עמדה דמות קטנה מכוסה גלימה, שהסתירה את כל פנייה.
"הלו, קייטלין," שמעה קייט קול נשי מתחת לברדס הענק.
"מאיפה את יודעת את השם שלי?" שאלה קייט, מבוהלת.
קייט יכלה לחוש בחיוכה של הדוברת ואז שמעה אותה אומרת, "אוה, קייטלין, אני יודעת המון דברים. כל פרט ופרט על חייך…."
הדמות הרימה את ידה לגעת בפניה של קייט והיא לא התנגדה, מרגישה את קרירות ידה של הדוברת. "מה את רוצה ממני?" שאלה קייט.
הדוברת הסתכלה עליה ואז הורידה את הברדס וקייט ראתה אותה עומדת מול אישה יפיפייה. האישה הזרה לבשה שמלה שחורה וארוכה. היו לה תווי פנים נאות, חיוורות כשלג. שיערה השחור והגלי גלש ברכות על כתפייה של האישה, עיניה היו בצבע כחול עמוק, אפה היה סולד, ושפתיה אדומות ומעט עבות. קייט מעולם לא חשבה שראתה יצור כזה מושלם.
"קייטלין, אני רוצה שתקשיבי לי טוב-טוב," אמרה האישה, מעט בבהילות. "יש אישה רעה שרוצה לפגוע בריצ'ארד. היא נקראת 'אם הרוע והרשעות'. את חייבת להגן על ריצ'ארד בכל מחיר; הוא לא יודע שהוא נמצא בסכנה ענקית, אך את תוכלי לעזור לו."
"איך אני אוכל לעזור לו? אני בסך הכל תלמידה רגילה."
האישה חייכה חיוך מהמם ואמרה, "קייטלין, את לא תלמידה רגילה, את מיוחדת." היא הסתכלה על קייט והמשיכה, "בסביבות חג המולד, תעקבי אחרי ריצ'ארד לביתו, ושם תגלי מה אם הרוע והרשעות מתכננת. את חייבת לעצור את מה שתרצה לעשות כי אם לא…" האישה נשמה עמוק ואמרה, "העולם יחרב."
קייט הסתכלה על האישה בהלם ושאלה, "מה אני אמורה לעשות, אני.. מה… אני?"
האישה הרימה את ידה הלבנה ואמרה, "שששש.. קייטלין, הכל בסדר, בינתיים אני לא מבקשת ממך כלום, רק תשגיחי על ריצ'ארד. את השיחה הזאת תזכרי רק בסביבות חג המולד, כי אני לא יכולה להסתכן שאם הרוע תחטוף אותך. ועד אז." האישה הרימה את ידה ונגעה במצחה של קייט. "הזיכרונות שנעלמו ממך מאתמול ישובו אלייך." האישה חייכה ואמרה, "קייטלין, אני סומכת עלייך."
קייט הסתכלה על האישה מסתובבת ומתחילה לעזוב את המקום, "לאן את הולכת?"
האישה הסתובבה חזרה ואמרה, "לנסות כל דבר בשביל לעצור את אם הרוע."
קייט הנהנה בראשה ואז הרגישה איך היא נופלת לתוך בור שחור עצום. היא פקחה את עיניה במהירות וגילתה שהיא בחדרה, בטירת בית הספר.
היא קמה בזריזות מהמיטה. לפתע היא שמעה וראתה ברק ורעם וכאליו בהבזק של רגע זיכרונותיה השתלחו לתוך מוחה. במשך כמה רגעים היא עמדה ללא תזוזה ואז אמרה בזעם, "ריצ'ארד! אני אהרוג את הבן כלבה הזה."
היא יצאה במהירות מהחדר וצעדה לעבר מגורי הבנים. היא מיהרה לעבר חדרו של ריצ'ארד ודפקה על דלתו בכוח. כעבור רגע נפתחה הדלת וריצ'ארד עמד מולה, ללא חולצה. היא הרימה את ידה וסטרה בכוח לפניו. ההרגשה הייתה כמו להרביץ לאבן. ריצ'ארד צעד אחורה והיא נכנסה פנימה, סוגרת את הדלת אחריה. היא הסתכלה עליו בזעם ואז צרחה, "איך העזת? מי נתן לך אישור למחוק את הזיכרונות שלי?! שלי!!" היא הרימה את ידה כדי להכות אותו שוב אך הוא הדף אותה במהירות לאחור, לעבר הדלת, מונע ממנה להרים את ידה בשנית. היא הרימה את רגלה כדי לבעוט בו, אך הוא כאילו ראה את מחשבותיה ופיסק את רגליה, מחזיק אותן בעזרת רגלו.
במשך כמה שניות קייט הסתכלה עליו בעיניים רושפות ואז הוא עזב אותה והתרחק ממנה, מפנה את גבו אליה. היא הסתכלה עליו ואמרה, בזעם, "תפסיק להתעלם ממני."
התגובה הייתה מידית; ריצ'ארד הסתובב במהירות והדף אותה בחזרה לקיר ואז אמר, "שלא תעיזי להגיד את זה, אני בחיים לא התעלמתי ממך. אלוהים יודע כמה אני מנסה."
היא הסתכלה עליו בהלם ושאלה בשקט, "על מה אתה מדבר?"
הוא חייך במרירות ואז אמר, "את וכל הבית הספר… אין לו מושג איזה מפלצת מתגוררת איתם. אם היו יודעים כולם היו בורחים." הוא הסתכל עליה והמשיך, "אני.. כל מה שאת רואה.. זה הכל קללה, שאם הייתי יכול הייתי מסיר אותה.."
"אתה ערפד?" שאלה בשקט, מעט מבוהלת.
הוא צחק במרירות ואמר, "הלוואי, קייט. הייתי רוצה. אפילו קללה כזאת הייתי מעדיף. איך היית מרגישה אם את יודעת שכל מי שמכיר אותך ויודע על הזוועה שבתוכך מתרחק ממך בפחד?" הוא הסתכל עליה ואמר בשקט, "אבל את לא יודעת, ואת… כל כך טהורה…כמעט קדושה."
הוא הרים את ידו, מעט בהיסוס ואז נגע בצווארה, כף ידו הייתה קשה לעומת רכות עורה. הדופק שלה זינק בצווארה, והיא רעדה.
הוא הסתכל עליה במשך כמה שניות, מבקש את אישורה. קייט לא הייתה מסוגלת לענות לו; היא הייתה מודעת רק למרקם הקשה של ידו על הבשר הרך שבצווארה. "קייט."
היא הסתכלה עליו ואז קברה את פניה בכתפו ולחשה, "בבקשה."
ידיו החלו לגעת בכל גופה, מעסות, מלטפות, מוחצות. הוא השמיע קולות נמוכים שהיו פראיים וכמעט חייתים. הוא הדף אותה בעדינות לעבר המיטה, פושט את חולצתה כדי שעור יגע בעור. אלוהים, הוא שכח את ריח גופה, מתוק, כמו סם מעורר.
הוא עוד לא נשק לה וקייט הרגישה שאם הוא לא יעשה זאת היא תתפוצץ; היא ניסתה להתקרב אליו, אך גילתה שהוא מחזיק בעדינות, אך בכוח, בשתי ידיה.
היא הסתכלה עליו ולחשה, "ריצ'ארד, נשק אותי כבר."
הוא הסתכל עליה וראה את הכמיהה בעיניה הדומה לכמיהה שחש הוא עצמו. הוא ידע שהוא עושה טעות, וידע שברגע ששפתיו יגעו בשפתיה הוא לא יהיה מסוגל לשלוט בעצמו. אך הוא כל כך חשק בה, אלוהים ידע כמה הוא רצה להרגיש את שפתיה הרכות.. להרגיש את מרקם הלשון שלה.
הוא התקרב אליה, פותח את פיו. הוא התכוון לעשות את זה, למרות שזו הייתה טעות, אך באותו רגע ריצ'ארד הועף אחורה ונחבט בקיר בכוח. אזיקים שחורות יצאו מתוך הקיר ונכבלו סביב מפרקי ידיו.
קייט הסתכלה על ריצ'ארד בפחד ואז התרוממה מעט מהמיטה ולחשה, "ריצ'ארד?"
הוא הרים את מבטו ואמר בקול מיוסר, "קייט, בבקשה עזבי את החדר, עכשיו."
היא קמה מהמיטה, לבשה את חולצתה וברחה מהחדר, מועדת לעבר חדרה. חברותיה ישבו ושוחחו בעליזות, אך כשקייט נכנסה הן השתתקו והסתכלו עליה מעט בבהלה.
היא הסתכלה עליהן ואז אמרה, "אממ.. בנות… אני רוצה…"
מארי, ונסה וג'סיקה התרוממו מהמיטות שלהן וניגשו לחבק את קייט.
"לכל אחד יש את היום הרע שלו," לחשה מארי.
קייט חיבקה את כולן ואמרה, "אני נכנסת להתקלח, אוקי?"
הן הנהנו. היא לקחה את חפציה וצעדה לתוך האמבטיה. היא פשטה את בגדיה בזריזות ונכנסה פנימה. כעבור רגע המים התחממו וקייט שיקעה עצמה בתוכם. היא הרהרה בריצ'ארד ובמבט האחרון ששיגר לעבר, מבט של ייאוש.
היא תהתה לעצמה, מה היה קורה אם ריצ'ארד היה מנשק אותה… היא זכרה את קרבתו הגופנית, את ריח גופו, ריח אורנים.. ריח של טל בבוקר. היא חייכה ואמרה לעצמה כמה דקות לפני שיצאה מהאמבטיה, שהיא תדבר עם ריצ'ארד ותברר הכל.

למחרת קייט ירדה עם חברותיה לעבר האולם הגדול, היא צעדה בעליזות לעבר מקומו של ריצ'ארד ואז קפאה על מקומה. ליד ריצ'ארד ישבה הנערה היפה שקייט דיברה יום לפני. הם נראו מאושרים, וצחקו כמו זוג אנשים ללא צרות.
קייט הסתכלה על ריצ'ארד בהלם ואז ראתה אותה מביט בה לרגע, ואז חוזר לדבר עם הבחורה.
"אולי היא רק ידידה שלו," שמעה קייט את ונסה אומרת.
"כן, בטח," אמרה קייט. היא הרגישה איך היא מאבדת את התיאבון, ויצאה מהאולם לעבר המדשאות. אז פרצה בבכי.