סיפור אהבה בסיפור אימה פרק -11-

תהנו.. אני חייבת לרוץ…

פרק -11-

קייט התעוררה לקולות בסמוך אליה. היא פקחה את עיניה וראתה את פרופסור מקגונגל משוחחת עם הוריה, הבעת רצינית נסוכה על פניה.
"אימא?" שאלה קייט בהפתעה.
אימא של קייט, בריטני, הסתובבה והסתכלה על בתה בדאגה. קייט יכלה לראות את הדמיון בתווי הפנים שלהן חוץ מעיניה, שאותם ירשה מאביה.
"קייט, את בסדר?" שאלה אימא שלה בדאגה.
"מה קרה לי?" שאלה קייט והסתכלה סביבה, היא הייתה במרפאה, שוב. היא כבר הרגישה שהמרפאה התחילה להוות מעיין בית שני שלה.
"החברות שלך סיפרו לי שאיבדת את ההכרה… אוי, קייט," אמרה בריטני וחיבקה את בתה.
"אימא אני בסדר, באמת," אמרה קייט וניסתה בעדינות להיחלץ מחיבוקה החונק של אימא.
אימא הרפתה ממנה ואמרה, "חשבנו לקחת אותך איתנו הביתה לכמה ימים, ומדאם פומפרי מסכימה איתנו."
קייט הסתכלה על אימה בהלם ואמרה, "לא, אני לא רוצה. אני מרגישה מצוין, אני-"
אבל היא לא הספיקה לסיים את המשפט כי באותו רגע דלת המרפאה נפתחה ובחורה בגילה של קייט התפרצה לחדר. היה לה תווי פנים נאות שנראו יותר כאשר אספה את שיערה לקוקו. היה לה זוג עיניים בצבע אפור, אף סולד עם נמשים, ופה רחב.
"מנדי?" לחשה קייט באי אימון.
"מה אני שומעת, ככה אתם רוצים להוציא אותה מהבית ספר המדהים הזה?" שאלה מנדי בכעס מעושה.
קייט שכחה שכואב לה הראש והיא צריכה לנוח. היא זינקה מהמיטה, רצה לעבר מנדי וקפצה עליה בחיבוק מוחץ. "מנדי, התגעגעתי אלייך כל כך!" צווחה קייט באושר.
"גם אני, אחות קטנה," אמרה מנדי.
הם התחבקו במשך כמה דקות ואז מנדי התנתקה מקייט ופנתה להביט בה. היא צקצקה בלשונה ואמרה, "לא, רזית מידי!"
קייט צחקה והסתכלה על מנדי. "ואת נשארת אותו דבר."
מנדי הסתכלה על הוריה של קייט ואמרה, "עכשיו שהבת שלכם הראתה לכם שהיא מרגישה נהדר, אני הולכת לקחת אותה לסיבוב בבית ספר שלה. אולי יצא לי מזה איזה דייט." קייט הסתכלה בחוסר אמון על מנדי שהתעלמה ממנה. מנדי שילבה את זרועה בזרועה של קייט ואז אמרה, "טוב תעשי איזה קסם ותלבשי בגד נורמאלי, ולא את הפיג'מה המזעזעת הזאת."
"הי, זאת הפיג'מה שאני אוהבת! ואני לא יכולה לכשף לעצמי בגדים."
"למה לא, זה לא כמו סינדרלה?"
קייט זכרה את סיפורי האגדות שמנדי הייתה מספרת לה. היא זכרה את סינדרלה, הילדה היפה שאימה החורגת לא נתנה לה ללכת לנשף, ואז הפיה הטובה הופיעה וכישפה לה בגדים.
"לא, אנחנו לא פיות, אנחנו מכשפות, אנחנו לא יכולות לכשף לנו בגד," אמרה קייט.
"תסלחו לי," אמרה בריטני ונעמדה מול ביתה. היא הוציאה את השרביט שלה ובהינף שרביט הפיג'מה נעלמה וקייט מצאה את עצמה לבושה בחולצת טוניקה בצבע אפור, מכנסי סקיני ג'ינס, ולרגליה היא נעלה נעלי בובה בצבע ורוד בהיר.
"תודה, אימא, מאד שימושי," אמרה קייט בחיוך.
בריטני חייכה ואמרה, "אני לא אמורה לעשות את זה, כי לא מלמדים אתכם את זה, שלא תהיו עצלנים אבל זה.. זה מקרה חריג."
קייט חייכה וחיבקה את אימה. לאחר מכן היא יצאה מהמרפאה בליווי מנדי, מתעלמת לגמרי מדבריה של מדאם פומפרי על זה שהיא צריכה להישאר לנוח.
היא הרגישה שבימים האחרונים היא לא מפסיקה לנוח.
"אז לאן הולכים?" שמעה קייט את מנדי שואלת. היא הסתכלה על מנדי בחיוך ואמרה, "לאן את רוצה ללכת?"
"לראות בנים חתיכים, דה!"
קייט צחקה ואמרה, "בואי, יא משוגעת." הן התחילו להסתובב במסדרון של בית ספר. קייט ראתה את מנדי מסתכלת על הבחורים שבחנו אותה בגבות מורמות וחיוכים נסתרים, ואז שמעה אותה אומרת לבסוף, "אני מבינה למה רצית ללמוד כאן."
"הי, זה לא שרציתי. אני לא אשמה שהמשפחה שלי הם קוסמים.. אם היית בעלת קסם, היית יכולה לבוא."
מנדי הסתכלה עליה בחיוך קנטרני ואמרה, "אבל אני לא."
קייט גלגלה עיניים ואז שמעה את מנדי שואלת, "קייט, שמעתי שלא הרגשת טוב בימים האחרונים, את רוצה לספר לי?"
קייט נעצרה והסתכלה על מנדי ואז נאנחה. הן התיישבו על אחד הספסלים שהיה בצד וקייט סיפרה לה הכל, בלי להשמיט אף פרט. כשסיימה היא הוסיפה, "את יודעת, אני באמת לא מבינה מה קורה לי בזמן האחרון. אני מרגישה כל מיני דברים קורים לגוף שלי, ואני נשבעת לך, שמתי לב שאני לא מפסיקה להיתקל באנשים."
מנדי צחקה ואמרה, "את מזכירה לי איזה דמות מספר שאני לא סובלת, שהיא כזאת 'תצילו אותי, אני צריכה עזרה'. היא פשוט דורשת מכות רצח. לצערי הרב היא הדמות הראשית."
"איך קוראים לספר?" שאלה קייט בסקרנות.
"אני בספק אם שמעת עליו, זה ספר של מוגלגים, קוראים לו 'דמדומים'? הספר די בסדר, והבחור שם חמוד אבל הבחורה… אוי, אלוהים, היא פשוט דורשת מכות."
קייט עטתה על עצמה הבעה נעלבת ושאלה, "אני מזכירה אותה?"
מנדי הסתכלה עליה ואמרה בחיוך ממזרי, "מה פתאום? את גרועה יותר!"
קייט הסתכלה על מנדי בהלם ואז התחילה לחבוט בה. היא שמעה את מנדי צועקת שתפסיק אבל היא הסתכלה עליה בעקשנות ואמרה, "תבקשי סליחה."
מנדי צחקה. "בסדר, סליחה."
"בספר הזה שלך, הבחור הוא.. הוא בסוף עם הבחורה?" שאלה קייט.
מנדי הסתכלה עליה בפליאה ואז אמרה, "לצערי הרב, כן."
קייט חייכה חיוך קטן ואז שמה לב שמנדי בוחנת אותה.
"מה?" שאלה קייט.
"למה שאלת?" שאלה מנדי בחשדנות.
קייט הסמיקה ולא ענתה.
"אוקי, יש בחור. בטוח שיש בחור. קדימה, ספרי לי. מיהו? קדימה, תוציאי את זה."
קייט הסתכלה עליה ואמרה בשקט, "קוראים לו ריצ'ארד… סיפרתי לך עליו. הוא חמוד ואני רוצה לדעת עליו, להכיר אותו. כי אני יודעת שיש עוד משהו מתחת לכל החזות הקפואה הזאת, אבל הוא כאלו יודע מה אני מנסה לעשות ולכן הוא לא נותן לי."
מנדי הסתכלה עליה ואז קמה בהחלטיות מהספסל ואמרה, "איפה הוא?"
קייט הסתכלה עליה בהפתעה ואמרה, "אני לא יודעת… אולי הוא…" היא השתתקה, כי באותו רגע היא ראתה את ריצ'ארד צועד לו בשקט, תיק הצד שלו על גב אחת ומספר ספרים בידו.
"זה הוא?" שמעה קייט את מנדי שואלת.
היא נהנה בראשה ולפני שהספיקה לומר מילה היא שמעה את מנדי קוראת, "הי, ריצ'ארד."
קייט ראתה את ריצ'ארד נעצר כדי לראות מי הדובר ואז ראה את קייט מסתכלת עליו והוא חייך חיוך קטן. הוא התקרב לעברה ואז שמעה קייט את מנדי שואלת, "אתה ריצ'ארד?"
ריצ'ארד הסתכל על מנדי ואמר, "אני מניח שכן."
הוא ראה את מנדי מחייכת בסיפוק ואז שמעה אותה שואלת, "ריצ'ארד, אתה חושב שקייט יפה?"
קייט הסתכלה על מנדי בהלם ואז אמרה במבוכה," לא…אני…, אתה לא חייב לענות על זה." והיא השפילה את מבטה לרצפה.
הוא הביט במנדי ואז שמעה אותו אומר, "כן."
קייט הרימה את ראשה מהרצפה והסתכלה על ריצ'ארד בהפתעה. היא ראתה אותו מחייך ואז שואל, "זהו?"
מנדי חייכה ואמרה, "לא, קייט לא הייתה היום והיא צריכה עזרה בשעורי בית. תוודא בבקשה שהיא תכין אותם. ועכשיו אם תסלחו לי… אני חושבת שמצאתי איזה בחור חתיך." והיא הסתלקה משם משאירה אותם לבדם.
קייט הסתכלה על ריצ'ארד במבוכה ואז אמרה, "מנדי, חברה שלי."
ריצ'ארד הנהן בראשו ואז שאל, "מה זאת אומרת, לא היית היום בוקר?"
"גם אתה לא היית?" שאלה קייט בהפתעה.
הוא הנהן ברצינות ושאל, "למה לא היית?"
"אני… אני לא יודעת בדיוק מה קרה לי… אני זוכרת שישבתי בחדר שלי וקראתי ספר ואז שמעתי לפתע צרחה מלאת כאב והרגשתי משהו בחזה שלי נקרע, כאילו מישהו מנסה לקחת לי את הלב החוצה."
היא הסתכלה על ריצ'ארד שנעץ בה מבט קפוא ואז המשיכה, "אני יודעת שזה נשמע לא הגיוני, אפילו חברות שלי אמרו לי שדמיינתי את זה."
ריצ'ארד הנהן ואמר, "ככל הנראה דמיינת את זה."
היא הנהנה בראשה ואז שאלה, "למה אתה לא הגעת?"
"לא הרגשתי טוב."
קייט הסתכלה עליו בחשדנות אך הוא התעלם ממבטה ואמר, "אז.. החברה שלך, מנדי. אמרה שאת צריכה עזרה בשעורי הבית… את בטוחה שאת רוצה עזרה משחצן כמוני?"
היא הסתכלה עליו ואז אמרה בכעס מעושה, "אתה מנסה לעצבן אותי בכוונה אחרי שהבראתי?"
"אני מצליח?"
היא צחקה ואמרה, "תצטרך להתאמץ יותר." היא התחילה ללכת ורגע לפני שרצה לעבר חברותיה שאותן גילתה מסתתרות מאחורי העמוד הרחב אמרה, "ביי, ריצ'ארד", ומיהרה לעבר חברותיה.

"אז… דיברנו עם פרופסור מקגונגל והחלטנו שהדבר הכי טוב לעשות זה מסיבה," שמעה קייט את מארי אומרת.
זה הייתה שעת ערב. קייט כבר מזמן נפרדה ממנדי שחזרה עם הוריה. קייט ישבה עם חברותיה בחדר. "על מה את מדברת?" שאלה קייט והסתכלה, מבולבלת על מארי.
מארי הסתכלה על ג'סיקה ואז פנתה להביט בקייט ואמרה, "הבנות ואני החלטנו לעשות מסיבה… חשבנו שאנחנו צריכות להשתחרר, כל הבנות ופשוט ליהנות… פרופסור מקגונגל מסכימה איתנו."
קייט הסתכלה על חברותיה ואז אמרה, "אהה. אז איפה המסיבה?"
מארי חייכה ואמרה, "באולם הגדול, כל הבנות מהשכבה שלנו, וזה כולל את סלית'רין-" היא קימטה את אפה וגלגלה עיניים, "-יהיו שם."
קייט הנהנה בראשה ואז שאלה, "אני נראית בסדר?" והסתכלה על עצמה: היא עדיין לבשה את מה שלבשה בצהריים.
ונסה הנהנה בראשה ואמרה, "יאללה, אתן באות?"
הן הנהנו וירדו לעבר האולם הגדול. האולם היה מלא בנות מכל הבתים. המוזיקה התנגנה בקול רם. "איפה הבנים?" צעקה קייט בקול, מנסה להתגבר על המוזיקה הרועשת.
"הפרופסור לא הסכימה להביא אותם," צעקה ג'סיקה חזרה.
במהלך הערב קייט נהנתה כמו שבחיים לא נהנתה, היא רקדה, צחקה עם חברותיה ואפילו השתכרה מעט מהאלכוהול שחברותיה הצליחו להגניב. לבסוף בשעת לילה מאוחרת, קייט התחילה לצאת מהאולם. חברותיה ישבו על הכיסאות, שיכורות לגמרי.
"לאן את הולכת?" שאלה מארי, בולעת חלק מההברות.
"למיטה," השיבה קייט ויצאה מהאולם. היא צעדה, מעט מתנדנדת, לעבר מגורי הבנות. היא חשה מעין בלון גדול של אושר מנופח בחזה, ומנגינות שמחות התנגנו בראשה. שקט שרר במסדרון הקריר, והיא לא שמה לב למישהו שצעד מאחוריה.
היא המשיכה ללכת בשתיקה עד שלפתע הרגישה שמשהו מושך אותך לאחד הכיתות הריקות. היא ניסתה לצרוח אך גילתה שהזר חסם את פיה. היא ניסתה להיאבק אך ללא הצלחה.
הזר הדף אותה בגסות לתוך החדר וכמעט הפיל אותה על הרצפה.
"הי, תזהר," היא רצתה לצעוק אבל אז היא ראתה את פניו של הזר וכמעט צרחה בבהלה.
מארק עמד מולה, מחייך חיוך מרושע.
"הלו, קייטלין," אמר ברשעות.
"מה אתה רוצה ממני?" שאלה, והרגישה איך הוא מעביר בה רעד של פחד.
הוא כנראה ראה את פרצופה המפוחד ולכן אמר בחיוך, "קייטלין, את מפחדת?"
היא לא ענתה והוא פרץ בצחוק. "אוה, קייטלין, את לא צריכה לפחד," וקייט ראתה אותו חושף את ניביו. "עכשיו את צריכה לפחד."
קייט צרחה בבהלה ומארק הרים את ידו והעיף אותה אחורנית. קייט קיבלה מכה מהשולחן ונאנקה מכאב. היא שמעה את מארק מתקרב לעברה. היא ניסתה לקום אך ללא הצלחה. היא ראתה אותה עומד מעליה, מחייך ברשעות ואז אומר, "את יודעת, קייט, המון זמן לא יצא לי להריח ריח כזה טוב של שוקולד, ממש כמו שוקולד שוויצרי. ואת יודעת, אני אוהב מאד שוקולד." הוא התקרב לעברה במהירות מדהימה עד שהיו בגובה העיניים.
הוא הרים את ידה ושרט קלות על מפרק ידה הימני, ואז אסף באצבעו מעט דם וליקק אותה. "מממ… טעים, ממש כמו הריח, אפילו יותר טוב. אני בהלם איך ריצ'ארד עומד בזה."
קייט הסתכלה על מארק בפחד ואז לחשה, "למה?"
הוא הסתכל עליה ואמר, "למה? קייט, את אולי יודעת מה קורה כאן, אבל ידוע לך שאת בסכנה כל רגע שאת מדבר עם ריצ'ארד. את מתעסקת בעניינים לא לך."
הוא הסתכל עליה והמשיך, "כמובן שהזהרתי אותך, אבל את לא הקשבת.. והיום, כשהרחתי את הריח שלך, לא יכולתי להתאפק. את מבינה קייט, יצורים כמוני לא יכולים בלי לטעום מעט דם אנושי."
קייט הסתכלה עליו בהלם כששלף את ציפורניו וניביו, ואז שאלה בפחד מלווה בגל מחליא של הבנה, "אתה ערפד?"
הוא חיך חיוך מרושע ואמר, "יפה, ניחשת נכון. ועכשיו, אני קצת רעב, לא אכלתי כבר קרוב ליומיים. אם ריצ'ארד לא יטעם ממך אני מניח שאני אעשה את זה." הוא הרים אותה בגסות והתקרב לעבר צווארה כדי לנשוך, אבל באותו רגע היא שמעה מישהו צועק, "עצור!"
מאק הסתובב בזעם כדי לראות את פני הדובר וראה את ריצ'ארד עומד מולו, מתבונן בו בזעם עצור. "מה אתה חושב שאתה עושה?"
מארק עזב את קייט והתבונן להביט בריצ'ארד, "סיפרתי לקייט כמה היא טעימה. אתה בטוח שאתה לא רוצה קצת? אני מבטיח לך שנהנה."
ריצ'ארד הסתכל עליו בזעם ואמר בקול שנשמע כאילו הוא מנסה לשלוט בעצמו, "אתה יודע למה גרמת לעצמך?"
מארק הסתכל על ריצ'ארד בחיוך מרושע ואז קפא על מקומו כשראה את צבע עיניו של ריצ'ארד. הן היו בצבע שחור, כפחם.
"סליחה, אדוני, אני מתנצל," אמר מארק בפחד והשתחווה עמוקות.
"אין על כך מחילה. אתה תמות עכשיו." שמעה קייט את ריצ'ארד אומר, אך קולו היה עבה יותר, מחוספס.
היא ראתה את ריצ'ארד מרים את ידו ומתחיל לכווץ את ידו לכדי אגרוף. מארק התחיל להתפתל בכאב; הוא צרח וילל עד שלבסוף נשמע פיצוץ ומארק התפוצץ לאלפי חתיכות והתפורר עד שלא נשאר ממנו דבר.
קייט הסתכלה על ריצ'ארד בהלם, אך הוא לא הביט בה. הוא הסתובב ויצא מהכיתה, משאיר את קייט לבדה.
קייט נשארה מספר שניות על הרצפה והתרוממה מהרצפה. היא התעלמה מהכאב הקל שחשה בברכה ואז יצאה בעקבות ריצ'ארד. היא ראתה אותו צועד לעבר היער האסור והחליטה לעקוב אחריו, מתעלמת מהאזהרה שמדאם פומפרי נתנה לה.
היא נכנסה ליער האסור ולפתע ריצ'ארד נעלם. היא הסתובבה בבהלה וחיפשה אותו, אך רק אור הירח האיר את השביל החשוך. היא צעדה בשקט, משתדלת שלא להרעיש שלפתע שמעה קול מאחוריה. "מה את עושה כאן?"
היא הסתובבה בבהלה ומצאה את עצמה עומדת מול ריצ'ארד. היא השתתקה ולא ענתה מרגישה איך הברך שלה מתחילה לכאוב.
הוא התקרב אליה ושאל בעדינות, "קייט, הרגל שלך בסדר?"
היא הסתכלה עליו וחייכה חיוך עקום, "אני חושבת שאני אשרוד."
הוא חייך ובלי לבקש רשות הרים אותה בין זרועותיו. היא הסתכלה עליו בהכרת תודה והוא התחיל לרוץ לתוך היער.
קייט הסתכלה עליו אך הוא לא הביט בה. כעבור כמה דקות הוא נעצר מול עץ אורן ענקי. הוא הושיב אותה בעדינות על הדשא הרך והתיישב לידה.
הוא הסתכל עליה כמבקש רשות לטפל בפצע והיא הנהנה בראשה, לא גורעת ממנו את מבטה. הוא קרע את מכנסי הג'ינס שלה עד הברך והסתכל על הפצע. הוא הרים את ידו ואז הסתכל על קייט ולחש בשקט, "קייט, אני לא רגיל לעשות את זה–" הוא נגע קלות במצחה וקייט הרגישה איך היא נופלת לתוך שינה עמוקה, חסרת חלומות.