סיפור אהבה בסיפור אימה פרק -10-

אוה.. הפרק הזה… טוב,אין לי מה להגיד.. תקראו ותבינו לבד…

פרק -10-

קייט צעדה בדממה מאחורי פרופסור מקגונגל, מנסה להדביק את צעדיה המהירים. כעבור כמה דקות קייט הבחינה שהן לא צועדות לכיוון המשרד ולכן שאלה, מעט בהיסוס, "אה, פרופסור?"
פרופסור מקגונגל נעצרה ופנתה להביט בה.
"לאן אנחנו הולכות?"
"למרפאה," השיבה הפרופסור והמשיכה לצעוד. כעבור כמה דקות הן נכנסו למרפאה וקייט התיישבה על המיטה שעמדה בסמוך לחלון.
היא ראתה את מדאם פומפרי נכנסת ופונה אל פרופסור מקגונגל בשאלה, "מה קרה?"
"לעלמה בונס היה סיוט שהשפיע על החלונות המיוחדים של בית ספר, בכל מגורי הבנות."
מדאם פומפרי הנהנה ואז התקרבה ושאלה את קייט, "קייט, את בסדר?"
קייט לא ענתה; היא הסתכלה על הדמות שהייתה מאחורי הפרופסור. היא הרגישה כיצד גופה מתאבן מפחד ובהלה.
"קייט, את בסדר?" שאלה מדאם פומפרי בדאגה.
קייט ראתה את מארק מחייך חיוך מרושע, מחזיק את הגרזן בידו. הוא נופף לה ואז נעלם.
פרופסור מקגונגל הסתובבה כדי לראות על מי קייט מסתכלת אך לא ראתה דבר. היא הסתובבה חזרה בדיוק כשקייט אמרה בפחד, "זה לא יכול להיות, זה היה רק חלום רע, לא יותר מזה!"
קייט?" שאלה פרופסור מקגונגל בדאגה.
קייט נעמדה מהמיטה והסתכלה על הפרופסור בפחד, "הוא יהרוג אותו, אנחנו חייבות לעצור אותו עכשיו!"
"על מה את מדברת?" שאלה הפרופסור.
"ריצ'ארד! אני ראיתי את מארק והוא עומד להרוג אותו! אנחנו חייבים לעצור אותו!" ובלי להוסיף מילה, קייט התחילה לרוץ לעבר מגורי הבנים שבמועדון גריפינדור. היא רצה לעבר חדרו של ריצ'ארד עד שהגיעה לדלת האחרונה. היא שמעה במעורפל את קולות צעדיהם של הפרופסור ושל מדאם פומפרי אך התעלמה ופתחה את הדלת. היא ראתה את ריצ'ארד יושב על המיטה וקורא ספר.
הוא הרים את מבטו מהספר והסתכל עליה בהרמת גבה.
"אוה, אתה בסדר," מלמלה בקול חלוש. היא אחזה בידית הדלת מונעת מעצמה ליפול. היא התקרבה בזהירות לעבר מיטתו של ריצ'ארד ואמרה, "אתה… בסדר." ואז היא לא יכלה יותר להחזיק את עצמה יציבה וקרסה על הרצפה. זוג ידיים חסונות מנעו ממנה לפגוע ברצפה הקרה. היא הרימה את מבטה וראתה את ריצ'ארד מסתכל עליה בדאגה.
היא שמעה את הפרופסור אומרת, "ריצ'ארד, קח אותה למרפאה, בבקשה."
ריצ'ארד הנהן והרים את קייט בזרועותיו, צועד לכיוון המרפאה. הם לא פגשו אף תלמיד בדרך, וכשהגיעו לחדר רחב הידיים הוא השכיב אותה על המיטה והסתובב ללכת. קייט אחזה בידו ולחשה, "ריצ'ארד, אל תעזוב אותי."
הוא הסתכל עליה ואז הנהן והתיישב על כיסא שעמד בסמוך למיטה.
מדאם פומפרי נכנסה למרפאה עם בקבוק וכפית. היא התקרבה לעבר קייט ושאלה, "קייט, את יכולה לספר לי מה קרה לך מאז שנפגשת עם החיה ביער?"
קייט הסתכלה על ריצ'ארד שלא הביט בה, ואז פנתה להביט במדאם פומפרי וסיפרה לה הכל, בלי להשמיט אף פרט. כשסיימה שאלה מדאם פומפרי, "קייט, היו לך חלומות כאלה בעבר?"
קייט הנהנה בראשה ואמרה, "כן, אבל אף פעם לא בצורה כזאת."
מדאם פומפרי הנהנה ואז היא פתחה את הבקבוק, שפכה לתוך הכפית נוזל בצבע ורוד בהיר והגישה לקייט. "שתי, את תרגישי יותר טוב."
קייט הנהנה ובלעה את הנוזל. כעבור כמה רגעים היא הרגישה כיצד העייפות משתלטת עליה. היא ראתה את מדאם פומפרי עוזבת את החדר ואז ראתה את ריצ'ארד מסתכל עליה בעיניים עצובות ואומר בשקט, "קייט, אני כל כך מצטער."

כעבור ארבעה ימים קייט שוחררה עם בקבוק נוזל שהיה עליה לשתות בכל לילה לפני השינה.
קייט צעדה עם חברותיה בשעות הצהריים המאוחרות, מדברות על הימים האחרונים שחסרה. "קייט, אם עוד פעם אחת תעשי דבר כזה–! להפחיד אותנו מתוך שינה, ואז לפוצץ את החלונות? אני אהרוג אותך." אמרה מארי בכעס מעושה.
קייט חייכה חיוך קלוש ואמרה, "אני מצטערת, אני באמת לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון."
מארי חייכה חיוך קטן והן המשיכו לצעוד בשתיקה לאורך המסדרון הקריר של בית הספר עד שלפתע קייט נתקלה במישהו.
"סליחה, אני כל כך מצטערת," אמרה קייט והרימה את מבטה. היא ראתה זקנה בסביבות גיל התשעים לחייה נועצת בה מבט מוזר.
"סליחה," אמרה קייט שוב.
הזקנה חייכה ואמרה, "זה בסדר, תוכלי אולי להגיד לי איפה אני אוכל למצוא את ריצ'ארד?"
קייט הרהרה לרגע. "נראה לי שהוא בחדר שלו. את צריכה ליווי?"
הזקנה הנהנה בראשה. "תודה רבה, אני אשמח. אני אָמָארָה, דרך אגב."
קייט הושיטה את ידה ללחיצה. "קייטלין. אבל כולם קוראים לי קייט."
הזקנה לחצה את ידה וקייט נפרדה מחברותיה וצעדה עם הזקנה המוזרה לעבר מגורי הבנים. כשנכנסו למסדרון קייט אמרה, "החדר שלו זו הדלת האחרונה מולך. את רוצה שאני אקח אותך לשם או שתוכלי להסתדר לבד?"
הזקנה חייכה. "זה בסדר, תודה רבה לך, קייטלין."
קייט חייכה ואז רצה לעבר מגורי הבנות. אָמָארָה נעצה בקייט מבט מהורהר עד שנעלמה מעיניה, ואז הסתובבה והסתכלה על הדלת הסגורה שעמדה במרחק מה ממנה. היא התכסתה בגלימה השתנתה בחזרה לדמותה האמיתית ואז נכנסה לחדרו של ריצ'ארד בשתיקה. ריצ'ארד עמד בגבו אליה, בוהה בנוף העגמומי והחשוך שהיה בחוץ. כששמע את הדלת נטרקת הסתובב במהירות וראה את אָמָארָה נועצת בו מבט מרושע.
הוא השתחווה עמוקות. "אָמָארָה."
"קום, ריצ'ארד," אמרה אָמָארָה. הוא נעמד, אך לא נפנה להביט בה.
היא חייכה חיוך עקום ואמרה, "אתה כועס עלי. מה קרה?"
הוא סובב את ראשו על מנת להסתכל עליה ואמר בשקט, "למה עשית את זה? למה אמרת למארק לשים לקייט את שיקוי החלומות בכוס שלה בלי שתשים לב?"
היא הסתכלה עליו ואמרה בתמימות-מעושה, "אבל ריצ'ארד, אתה רצית שאני אבדוק אותה. וזה בדיוק מה שעשיתי."
הוא הסתכל עליה בכעס ואמר, "אָמָארָה, היא הייתה יכולה להיפגע."
אָמָארָה צחקה קלות ושאלה, "וממתי נהייה לך איכפת מחייה של תלמידה פשוטה?"
ריצ'ארד לא ענה ואָמָארָה חייכה חיוך מרושע. "אתה אוהב אותה, נכון?"
ריצ'ארד קפא על מקומו אך לא ענה.
"אני לא מאמינה! למרות שהזהרתי אותך, אמרתי לך, ואפילו הענשתי אותך, אתה התאהבת בה?! אני לא מתפלאת גם למה לא, היא די מושכת."
ריצ'ארד הפנה את גבו לאָמָארָה וחזר לבהות בנוף. הוא ראה את קייט נכנסת לחדרה ואז פושטת את חולצתה כך שריצ'ארד יכול היה לראות גבה המושלם. הוא הסתובב בחזרה וראה את אָמָארָה מסתכלת עליו במבט מרושע.
"ריצ'ארד, אני רוצה שתסתכל על קייט. אני רוצה שתראה ותדע שאתה לעולם לא תוכל להיות איתה. אלוהים לא מסכים לשידוך כזה."
"למה את עושה לי את זה?" הוא שאל בקול שבור.
היא התקרבה אליו וכרכה את זרועותיה סביבו ואז לחשה בשקט לאוזנו, "ריצ'ארד, אני מונעת ממך את שיברון הלב. חבל שתתאכזב כשאתה יודע שזה לא ילך."
הוא לא חיבק אותה חזרה וכעבור כמה שניות היא התנתקה ממנו ואמרה, "אתה מכן להערב?"
הוא הנהן ואמר בקול קפוא, "כן."
היא חייכה ואמרה, "יופי. הינה השיקוי, אל תשכח לשתות אותו אחרת יכאב לך." הוא הנהן בראשו והיא הוסיפה רגע לפני שנעלמה, "אל תשכח להיות בצריף המצווח, אני מניחה שבעוד שעה אחת אתה תרגיש כאבים."
ברגע שאָמָארָה נעלמה ריצ'ארד התיישב, מתוסכל, על המיטה. הוא לא היה מוכן לשמוע שהוא וקייט לעולם לא יהיו ביחד. הוא כל כך רצה בה; רצה לראות אותה מחייכת, רצה להרגיש את חום גופה למרות קרירות גופו. הוא רצה להרגיש את השפתיים שלה על שפתיו. הוא רצה לעשות איתה כל כך הרבה דברים, אבל הוא ידע שאסור לו. הוא נעמד והשליך את הבקבוק על הרצפה בכעס.
"לעזאזל," מלמל בשקט. הוא הוציא את שרביטו מכיס מכניסי הג'ינס שלו ובהינף שרביט העלים את הנוזל ושברי הזכוכית. הוא ידע שעשה טעות בכך ששבר את השיקוי ואחר כך הוא יצטער על כך, אבל עכשיו לא היה לו איכפת.
הוא התעטף בגלימתו ויצא החוצה. בחוץ כבר ירד גשם והתלמידים נכנסו חזרה לתוך הטירה כדי להתחמם. הוא צעד בשקט לעבר המדשאות והתיישב על ספסל רטוב. הוא הרגיש את הגשם שוטף אותו, אך לא היה לו איכפת.
כעבור כמה זמן הוא התחיל להרגיש את העקצוצים בגופו וידע שהגיע הזמן. הוא קם וצעד לעבר הצריף. כשנכנס פנימה הוא ראה שאָמָארָה כבר יושבת שם וממתינה לו.
"אתה מוכן?"שאלה.
הוא פשט את החולצה ואת הגלימה הרטובה ואמר, "כן."
היא חייכה ושאלה, "לקחת את השיקוי? "
הוא הנהן בראשו והיא אמרה, "טוב. אם לא לקחת אתה תסבול, אתה יודע שהשלת הגוף הישן שלך היא חוויה כואבת, אבל אני לא צריכה להגיד לך את זה. להתראות. ותהנה." והיא נעלמה.
ריצ'ארד עמד בלי תזוזה במשך כמה דקות עד שלפתע הוא הרגיש גל כאב משתלח בגופו. הוא התמוטט על הרצפה בכאב, חש בגל אחר גל של דקירות סכינים עובר לאורך עצמותיו. הוא שמע את קול עצמותיות מתרסקות ותחושת קבס גאתה בו. הוא נאנק מכאב אך לא אמר דבר. הוא הרגיש את עורו מתחיל לדמם. הוא הרגיש כיצד עורו מתחיל להיקרע, והעצמות מבצבצות בלובנן המחליא. הוא לא היה מסוגל יותר; הוא הרגיש כיצד העור הישן מתקלף באיטיות ובכאבים עזים. הוא לא היה מסוגל יותר להחזיק את זה בתוכו והוא פלט צרחה מיוסרת ומלאת כאב.

קייט ישבה בחדרה, קוראת ספר, כשלפתע שמעה צרחה מלאת ייסורים. היא הרגישה משהו בחזה נקרע מכאב. היא פלטה צרחה והתמוטטה על הרצפה.
"קייט, את בסדר?" שאלה ונסה בדאגה.
קייט הרימה את מבטה מהרצפה ואמרה, "לא."
ואז היא התעלפה.