סיפורי הלחישה-הקדמה (בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה תגיבו)

רוזי רצה ולא ראתה לאן, היא נעצרה להתנשף וניסתה שוב לראות את ידיה ללא הצלחה. החושך היה מוחלט.
היא צנחה על הקרקע והרגישה שהיא מתחילה לרעוד ולהיסדק.
"לא עוד פעם!" זעקה רוזי והתחילה לרוץ, פתאום היא ראתה אור והיא התחילה לרוץ לעברו ופתאום הוא היה לימינה או משמאלה. השמש שיחקה איתה, אבל רוזי לא רצתה זאת, היא רצתה כבר לחזור הבייתה ולישון, היא כבר לא ספרה את הזמן, בפעם האחרונה שהיא בדקה חלפו חמש שנים אבל לדעתה חלף רק יום.
אחרי כשעה שנעלם האור היא שוב צנחה על הקרקע אבל הפעם בזהירות והוציאה את הדברים שיש לה בתיק, רוב האוכל נגמר אבל היא מצאה אותו במקומות מוזרים, היא לא אכלה את האוכל כי היא שמה לב כשהיא מתחילה לאכול האור מתרחק, היא נשענה על הקיר וניסתה להירדם. היא לא הצליחה כי התחילה לשמוע רחשים, היא היססה אבל החליטה להדליק את הפנס, למרות שגם הוא הרחיק ממנה את האור. היא הדליקה אותו על הקיר והדבר האחרון שראתה זה נחש ענק שקופץ עליה.