סיפורימפו

נלחמת מול כל הרוחות רכבה מלי על דרקון הים וכיוונה אותו לעבר טירת הפות. שדי ים חמימים כתומים שאגו סביבה במשך היום כולו. היא חשפה שיניים וירדה לחוף. הפסלים החסונים שפעם היו בני-אדם קיבלו את פנייה בשתיקה. לאחד הפסלים הייתה זקפה, היא נגעה בה והמשיכה הלאה. החול דבק לזיעת כפות רגליה, נכנס תחת הציפורניים. בכניסה לטירה היה כלוב מתכת קטן, שורץ שדונים עם כובעים קטנים מחודדים ועיניים בולטות. היא משכה מהכלוב שדון וטרקה שוב את הכלוב. השדון הביט בה בצווחה היסטרית והיא קטפה את ראשו בשיניה, נותנת למזרקת הדם שבצוואר לפרוץ. היא טחנה, בלעה, וזרקה את השאר. היא עלתה על המדרגה הראשונה והן התחילו להגביה את עצמן מעלה עד שהגיעה לטירה. שם נכנסה לחדר המבוא, ומשם לאולם הגדול, זרקה את החרב על הרצפה וישבה על כיסא עור הכרישים.
"חיכית זמן רב?" שאלה.
מבטי בחן אותה בהנאה וגרם לה לחוש היטב שעל גופה היו רק נדן חרב ושרשרת עבה. אותם חיטובים דקים של שנות העשרה פינו מזמן את מקומם לקימורים שופעים במותניה ובירכיה המוצקים, ושדיה היו מעוצבים ביופי שהקנה להם חיי היצר. מלחמתה ברוחות לא גרע אף במעט מהופעתה החיונית, אך במקום לחוש סיפוק מכך, חשה מלי חוסר נוחות תחת מבטי המגחך.
"חיכיתי קצת." הודיתי בביישנות, תוחב את אגודליי לכיס מכנסי עור הטיגריס המעובד.
"לא התכוונתי להיות בחוץ כל-כך הרבה זמן." אמרה מלי והעבירה יד בשערה.
"אני שמח שיצאת לים, מלי. לא יהיו לך עוד הרבה סופי-שבוע כאלה כדי להפליג. מפתיע שאני עדיין כותב אותך, לא?"
מלי הנהנה בראשה, אך לא אמרה דבר.
"מלי. יש לי משהו… חשוב לספר לך."
ממקומה הפנתה אליי מלי את פנייה. "אתה נשמע מדוכדך מאוד, מה קרה? נגמר האלכוהול?"
במקום לחייך נאנחתי בכבדות. "הלוואי וזה היה הכול. זו הנובלה ההיא שמיכה הכתיב לי אותה עלייך. היא סגרה 2000 כניסות."
"אלוהים…" היא כמעט בכתה. "אני רוצה נובלה משלי, גיא!"
"מיכה מתנגד."
"שיזדיין."
"את יודעת מה?" אמרתי ושלפתי קיסם מכיס הקונדומים, מחטט בשיניי. "אני אעשה מאמץ. בינתיים תישארי בסביבה, בין הסיפורים."
"תמיד כותבים אותי. לא אני בחרתי." אמרה מלי בדמעות. אצבעות רגליה התאגרפו בכעס שניסתה להסתיר.
"אני יודע." אמרתי. ניגשתי לרצפת האבן והרמתי את החרב, הלכתי לעברה והושטתי אותו לעברה. "כדאי שתשמרי אותו צמוד אלייך. יש אויבים בחוץ מלי, וגם בפנים."
היא לקחה אותו בשתיקה.
"סיפורימפו, מלי." אמרתי.
"כן…" היא חזרה כהד. "מה שאמרת."
"גם עכשיו… סיפורימפו…" מלמלתי והתפקעתי בצחוק. "סיפורימפו, מלי."
התרחקתי ממנה, צוחק, דמעות בעיניי.
"יבואו ימים בהם אני אכתוב אותך, מאנייק!" היא צעקה אחריי. "אני אעביר אותך שבע מדורי גיהינום!"
"ששש…" לחשתי בעודי מתרחק וצוחק. "לא יפה…"