סיפורים מהעבר-פרק 3

"ילדים אני הולכת לשוק, מי רוצה לבוא?" נכנסתי לחדר הילדים ופתחתי את התריסים, גורמת להם להיאנח ולמצמץ בעיניהם למראה אור השמש החזק.
"אני" קפצה קיילה וקמה ממיטתה. היא הלכה לחדר האמבטיה בדילוגים.
"עוד מישהו? אולי אחד הגברים, שיעזרו לי עם המצרכים?" שאלתי שוב והבטתי באיאן ובדן לסירוגין.
"אוקיי אני יבוא," נאנח דן וקם גם הוא לעבר חדר האמבטיה.
"אוקיי, בקה האחראית. בריטני, איאן, אתם מתנהגים יפה ועושים כל מה שבקה אומרת. ברור?" שאלתי והצבעתי לעברם באצבע מזהירה.
"ברור סבתא" חייכה בריטני את החיוך המלאכי שלה. בריטני הייתה הילדה הבלונדינית היפה עם העיניים הכחולות הענקיות והחיוך המלאכי, שכמעט אי אפשר היה לעמוד בפניו. איאן היה דומה לה בשיערו הבלונדיני המבולגן, אך עיניו היו חומות, כמו לג'ינורה. לדן ולקיילה היו עיניים חומות ושיער שחור ומבולגן. לבקה לעומתם היה שיער חום בהיר שהגיע עד לכתפיה והיה חלק מאוד, ועיניים ירוקות בהירות שהגיעו מבעלי.
האופי שלהם גם הוא שונה אח מהשני מאוד: בריטני התמימה והרומנטית, בקה החולמנית, קיילה הקטנה, דן השובב ואיאן הספורטאי.

* * *

"דן, לך תבחר ירקות מהדוכן שם. אה, ותיקח את קיילה איתך!" אמרתי לדן. הוא נאנח ולקח את ידה של קיילה הקופצנית. אני המשכתי לדוכן של הדגים, שם פגשתי את הארי הזקן והחביב.
"שלום לך הלנה חביבתי" בירך אותי. חייכתי אליו והצבעתי, "תביא לי את שני אלו בבקשה"
"בבקשה" הוא אמר כעבור דקה והושיט לי בחיוך את הדגים. הכנסתי אותם לסל.
עברתי את דוכן הדגים וניגשתי לדוכן הבא אחריו שבו מכרו עוגיות מתוקות. החלטתי לפנק קצת את הילדים בעוגיות מוכנות, ולא כאלו שאנחנו מכינים בבית. אחרי שעברתי את דוכן העוגיות נוכחתי לדעת שדן וקיילה לא חזרו עדיין.
"טוב בוודאי הם בסך הכל מדברים עם סמנתה, המוכרת החביבה שתמיד מביאה להם ריבות בקופסאות יפות.
הלכתי עוד קצת לאורך השוק, אבל הדאגה לא עזבה אותי. החלטתי לחזור לכיוון הירקות ולחפש אותם. הגעתי לדוכן הירקות, אך הם לא היו שם. סמנתה בירכה אותי כשפניתי אליה, והציעה לי מהריבת תפוזים החדשה שלה, אך סירבתי ושאלתי עם ראתה את הילדים. היא ענתה לשלילה. עכשיו התחלתי לדאוג במיוחד. אולי דן לקח את קיילה לראות את הספינות שבנמל, הרי הוא יודע שהנמל קרוב לכאן. הלכתי לנמל. על המזח עמדו הדייגים הנחמדים שנמצאים שם תמיד. בירכתי אותם לשלום ושאלתי עם ראו את קיילה ודן. אחד מהם, ג'רי הזקן, אמר שאכן הוא ראה אותם לפני בערך עשרים דקות.
אוי לא, הם יכולים להיות בכל מקום עכשיו. הרגשתי אבודה. קיילה קטנה מכדי לזכור את הדרך לבד, ודן, הוא בחיים לא יוותר על הרפתקה טובה מחוץ לבית.
"הצילו!!" שמעתי לפתע צעקה קטנה. הסתובבתי במהירות לכיוון הים, ואת מי אני רוצה על סירת משוטים קטנה שמתחילה להתרחק מהמזח, נכון, דן וקיילה.
"אוי אלוהים" קראתי בבהלה. ירדתי במהירות אל המזח, איפה שקשורות הסירות והתחלתי לצעוק אליהם.
"דן!!" צעקתי אליו בכעס.
ראיתי אותו מסתובב, מבחין בי, ומבט של 'אוי לא' נפרש על פניו.
גם קיילה הסתובבה ומבט מלא הקלה נפרש על פניה לעומתי.

* * *

"אני רוצה שתספר לי שוב, מה בדיוק עלה בדעתך שהחלטת ללכת ככה ולסכן גם אותך, וגם את אחותך הקטנה?!" שאלתי בכעס שהופנה לדן. הוא הלך לידי מבויש.
"אני בסך הכל רציתי קצת לטייל בים.. את בחיים לא היית מסכימה את זה, ולא יכולתי להשאיר את קיילה על המזח. חשבתי שרק נהיה קצת בים ונחזור, אבל אז המשוטים נפלו והכל השתבש…" הוא אמר והשפיל את מבטו. הוא ידע שמה שהוא עשה היה אסור. למרבה העצבון, גם קיילה ידעה את זה.
"אני יכולתי למות!" הטיפה לו וניפנפה לו באצבע מזהירה, כמו שאני עשיתי הבוקר לאיאן בריטני ובקה. מעניין איך הם מסתדרים בבית הגדול לבדם.
"קיילה די." אמרתי. הייתי עצבנית מכדי להיות נחמדה. קיילה השתתקה והידקה את ידה בידי.
הגענו הביתה ומצאנו את בריטני קוטפת פרחים, איאן משחק עם עצמו כדורגל, ובקה לא הייתה שם.
"איפה בקה?" שאלתי בעצבנות. איאן משך בכתפיו.
"אני חושבת שהיא אמרה משהו על האסם של דמי משהו.. תראי סבתא עשיתי לך כתר" היא אמרה בחיוך והניחה על ראשי את הפרחים שאספה. לפעמים בריטני יכולה להתנהג כמו ילדה קטנה, אבל היא ילדה קטנה כלכך מתוקה.
חייכתי אליה, "תודה מתוקה שלי"
"איאן לך תקרא לבקה, אני רוצה לדבר איתכם" פניי חזרו להיות חמורות סבר, ודן השפיל את מבטו עוד יותר.
כעבור רבע שעה ישבנו הנכדים ואני סביב השולחן. הבטתי בהם בשקט. בריטני, איאן ובקה הספיקו ללשמוע מפי קיילה את הסיפור.
"תקשיבו, זה לא שאני לא רוצה שיהיה לכם כיף, ושתחוו הרפתקאות, זה לא זה. אני פשוט לא רוצה שזה יהיה על חשבון אחרים. אתה מבין דן? במקרה הזה, אתה לא סיכנת רק את עצמך, אתה סיכנת גם את קיילה. רק במזל לא קרה לשניכם כלום" כלומר חוץ מהצעקות המעוצבנות של הדייג שהם גנבו לו את הסירה. וההטפות של השוטר. וזה שהזעיקו את כל האנשים שעוסקים בביטחון בשוק, כדי להוציא אותם מהמים.
"אני לא מוכנה שדבר כזה יקרה שוב. ברור?" שאלתי, כבר יותר ברכות. הילדים הינהנו.
היה שקט. "עכשיו רוצים שנמשיך את הסיפור?" שאלתי בחיוך.
"כן, כן !!" קראו כולם.
"תעלו ותתקלחו ותחכו לי במיטה" אמרתי, וחמישתם רצו למעלה.