סיפורו של קוסם פרק 4

"אני יורד למטה."
"למה?"
הסתובבתי ונעצתי בשון מבט סוקר. "אני צריך מקום בלי טכנולוגיה ה אני רוצה לשלוח מסר למר גריין." אמרתי, הסתובבתי והתחלתי ללכת, שון עדיין עמדה שם. פיה פעור. לאחר שנייה של דממה, שון התחילה לרוץ, היא עקפה אותי והרימה את ידה.
נעצרתי.
"בבקשה. יום אחד! תום. אני נשבעת לך שזה ירגיש כאילו.."
הרמתי גב. |זה לא עולם הקסם פה." אמרתי. "זה עולם מסוכן. טכנולוגיה אנשים רעים נשקים גדולים כל אלה לא אומר לך משבהו?"
שטון פתחה את פיה. אך שום דבר לא יצא ממנו.
"רואה? אין לך סיבה להישאר." אמרתי, ודחפתי אותה קלות הצידה.
לפתע, שמעתי קול נפץ. משהו פגע ברצפה. אני מסתובב ורואה את שון.
אני שועט לעברה, ומניח את ידי אל מתחת לראשה. היא חיוורת. ורועדת.
"את בסדר?" אני שואל. איזה שאלה מטומטמת! ברור שהיא לא בסדר! היא רועדת. היא חיוורת והיא מזיעה בצורה על טבעית!
שון תופסת לי בחולצה ומביטה בי בעיניים מזוגגות.
"לא..יכולה..לנשום." היא לחשה ואז..התעלפה.

"מה קרה לה?"
"זה כנראה כל הטכנולוגיה, לקחתם את השיקוי לפני שהלכתם?"
"שיקוי?" איזה שיקוי?שון לא אמרה כלום על שיקוי!"
"בסדר בסדר אל תילחץ!" אני נאנח. "תישאר כאן. אני הולך להביא משהו שיכול לעזור ." אני מתרומם ועוקף את הספא. אני ניגש אל התיק במהירות. מעיף כמה דברים הצידה ומתחיל לחטט.
ניסיתי לא להילחץ. אך זה היה חזק ממני. הזיעה שלי הייתה קר וניגרה במורד עורפי. הידיים שלי עבדו במהירות. כנראה גדולה מידי כי כמה דברים נשברו ונהרסו.
העפתי לאחור בוקסר, קנקן קסום ועט נוצה יחיד במינו, לא היה לי זמן להצטער עליהם. אחותי הייתה חשובה יותר. שון הייתה חשובה יותר.
אני מצליח סוף-סוף למצוא אותם. אני נועץ בהם מבט מהיר וקם במהירות מהרצפה. אני רץ לסלון ומצטער על כך שאי אפשר לשכפל את הבקבוקים עם המלית הזהובה. זה היה יכול לעזור המון.
"תום!" קורא אדם כשאני מגיח אל מחוץ למסדרון. "מהר! היא דועכת!"
אני מחליק לעברה, קורע ברך במהירות פותח את הה שלה ושופך לתוכו את כל הנוזל הזהוב. ואז..דממה.
שון לא זעה.
אדם ואני מחליפים מבטים. ואז..היא זזה. רועדת. מתנערת במהירות. מפיה יוצר קצף לבן ועיניה חיוורות וחסרות אשונים. כמעט מזרגגות.
אני ואדם. במחשבה של רגע. תופסים את זרועותיה ומרסנים אותה למיטה.
היא ממשיכה לרעוד.
אני פוזל לצידי הימיני ובודק שתכולת הבקבוקים הזהובים לא נשפך.כשהעפתי אותם הצידה. אני מחזיר את מבטי למציאות. שון. רועדת. חולה.
שון מפסיקה לרעוד באחת. עיניה סגורות בחוזקה.
אני נאנח ונשען לאחור. מודע לכך שבזה הרגע שון ניצלה.
מישהו נאנח מולי אנחת רווחה ורק עכשיו אני קולט שזה החניך של שון. החניך שלא הפסקתי כל כך לפגוש. אני שולח את ידי לאחור. לוקח את הבקבוקים הזהובים וזורק אחד מה לכיוון אדם.
הוא תופס בידו האחת וסוקר אותו.
"מה זה?" הוא שואל. קולו לא בוגר ולא ילדותי
"שתה." אני אומר. "זה ירפא אותך נגד הטכנולוגיה. היא לא תכאיב לך. לא למשך השנה הבאה."
אדם מהנהן. הוא מחליף את מבטו מהבנה לדאגה ואז ל..מה ה היה? בלבול? קושי מסוים?חוסר הבנה? לא הצלחתי לזהות. אבל הוא היה.. מוטרד?! כן! מוטרד. אבל..ממה?
אדם מרים אל ראשו ונתקל במבטי. זיק ניצת בעיניים שלו והוא שותה את הכול בלגימה אחת.
אני סוקר את אדם שוב. הוא משונה, טיפה מוזר ומסוגר. ההפך הגמור מאחותי. חוץ מהקטע של המוזר, כמובן. שון היא אלופת המוזרויות.
אבל..מבחינה מסוימת אדם די דומה לשון. יש לשניהם שיער חום חלק וקצת כהה. לאדם יש שיער קצר אך לא קצוץ. עם עיניים חומות, ואף ישר, החולצה שלו שחורה והמכנסיים שלו אפורים.
אני משפיל את מבטי לעכבר ידי. שם אין אדן או שטון. שם יש בקבוק אחד. בקבוק אחד שאמור להספיק לי. לשון ולאדם.
אנחנו בצרה גדולה. גדולה מאוד.
כי צריך גם למצוא את ג'ון. גם להשגיח על שון שלא תעשה שטויות ולבדוק שאנשי הטכנולוגיה לא עוקבים אחרינו או משהו. כי הכול. הכול צריך להיות לקרואת בשנה אחת. בדיוק כמו הכמות שבבקבוק הזהוב.