סיפורו של קוסם פרק 2

כשאני יוצא מהמשרד אני יוצא עם פתק של דברים לקחת, דברים לעשות ודברים שצריך להיזהר מהם ב-2013.
אני פונה אל חדרי ומתחיל לארוז. אין לי הרבה מה לארוז, אחרי הכל זאת לא המשימה הראשונה שלי כך שאני יודע מה לקחת ומה עתיד להיות מיותר.
אני מכין עותק של הפתק ומכניס אותו לתיק, לאחר מכן אני פונה אל היכל הרפואה שם אני לוקח ארבעה בקבוקי זכוכית עם נוזל בצבע זהב. אני מכניס את שלושתם לתיק ואחד מהם שותה, הבקבוקים הללו יעזרו לי נגד טכנולוגיה.
כשאני סוגר את התיק שון מופיע בפתח.
"עוזב כל כך מוקדם?" היא שואלת ואני מסתובב בבהלה.
אני עוזב את התיק וניגש אליה.
"אני לוחם קסמים, שון, את יודעת בדיוק כמוני, שלכל כוח יש סיבה שבגללה הוא נוצר, זה למה כוח הריפוי במרפאה, כוח גילוי העתיד משמשים כמורים וה.."
"כן, כן, כן, אני יודעת." היא רוטנת ואני מביט בה ברחמים, היא מבחינה במבטי ונאנחת. "אני פשוט לא רוצה שתלך."היא אומרת ואני מרגיש צביטה קטנה על כך שאני עוזב אותה.
אני מחייך ומנשק אותה על הלחי "גם אני לא רוצה ללכת שון.." אני מלמל ומחבק אותה. "גם אני.."
"אז למה אתה הולך?"
אני מתנתק ומביט בעיניה. "מאותה סיבה שאת לא רוצה תלמיד ולוקחת בכל מקרה." אני אומר, ומפנה לה את הגב אני לא רוצה שהיא תביט בעיניי ותראה את הרגשות שלי עם הכוחות שלה, אני לא רוצה שהיא תדע שאני מרחם עלייה עכל כך שיש לה את הכוח המסוים הזה..
"אלווי שיכולתי לבוא איתך."
קפאתי במקומי.
לכוח מסוים אסור בשום פנים ואופן לעשות עבודה של כוח אחר. איש לא העז לשבש את הנהלים. לא מאז שאני זוכר את עצמי.
שון צעדה לכיוני וכרכה את זרועותיה סביבי. "בוא נשבור את הנהלים, רק לפעם אחת.."
הבטתי בה. "התפקיד שלך הוא פה שון, עם התלמיד שלך, לא עם מלחמות באלפיים ושלוש עשרה. יש לך ייעוד שונה משלי."
שון מתנתקת ממני. "אני עוד אוכיח לך שאתה טועה." היא אומרת בקול נוקשה וחנוק.
"שון…"
אך היא כבר ברחה מהחדר.
למה הנושא הזה צריך להיפתח בכל פעם שאני יוצא למסע?
נאנחתי והנחתי את התיק על גבי הוא היה קל בצורה מחשידה, אך לא היה לי כוח לפתוח ולראות מה יש בפנים, אז פשוט המשכתי ללכת לכיוון המעבדה של מר גריין. לכיוון המשימה.

"הי, אני מצטערת לא הודיעו לך?"
"הודיעו לי מה?"
"הנסיעה שלך נדחתה היא אמורה להיות בעוד שעה." ענתה המזכירה עם החולצה הוורודה והחוותה בידה לעבר אחד הכיסאות. "שב,"אמרה. "יש לך עשרים וחמש דקות."
נאנחתי, מה כבר יכול להיות חשוב יותר מהמשימה שלי?

עשר דקות עברו עליי בסיוט נוראי, כך שלחכות עוד רבע שעה זה כבר נראה מוגזם, אז פשוט השארתי את התיק על הכיסא וניגשתי אל מזכירה.
"אני הולך, תגידי למר גריין שאני כבר יבוא, בסדר?"
המזכירה מהנהנת ולפני שאני מספיק ללכת היא דוחפת לידי שעון חול. "אל תאחר." היא מצהירה ונעוצת בי את עינייה החלולות.
אני מהנהן, מכניס את השעון לכיס והולך לאכול ארוחת קלילה.
חדר האוכל הוא די קטן כי כל אותו אנשי כוח אוכלים ביחד ומפני שלא הרבה קוסמי מלחמה חזרו מהמשימות האחרונות אז רק אני וקרוטל אוכלים שם.
אין לי כוח לדיבורים , כך שאני מעדיף לא לשבת לידו ופשוט לשבת בצד ולבהות בקירות הכחולים של חדר האוכל ולחשוב מה גרם לשון לדבר אליי ככה.
"אתה שקוע, אה?"
אני מרים את ראשי.
וכשהשעון מתחיל לצלצל אני זונח את האוכל ומתחיל לרוץ כמו מטורף.