סיפורו של אוסקר-פרק 9: הבית

לבניין הייתה חנייה תת-קרקעית, מאד מושקע לדעתי. ג'ף החנה את האוטו כשהשאר בחוץ עוזרים לו, הנסיעה הייתה מאד מעייפת אבל אני חושב שהיא שווה את זה.
"אז כמה חדרים יש לבית הזה?" שאלה אותי ג'סיקה כשעלינו במעלית לאחת הקומות הגבוהות בבניין.
"אני לא ממש זוכר, באתי לכאן כשהייתי ממש קטן. אבא שלי אמר שהוא חי כאן לפני שהוא הכיר את אימא שלי, הוא היה בערך בגיל שלנו אז." עניתי לה והיא נשענה על קיר המעלית המרווחת, השאר עלו במעלית השנייה ואנחנו היינו עם התיקים והמזוודות.
"עם ההורים שלו?" שאלה והביטה בתצוגת הLCD שהראתה את הקומה, עשרים ושבע ועולים.
"לא נראה לי, אני לא זוכר ממש. אבל הוא אמר לי שכשהוא היה צעיר הוא היה קצת מרדן, נראה לי עם עוד כמה אנשים שהיו איתו באיזו להקה מאד מרדנית שטיילה בכל מקום." אמרתי והסתכלתי על בבאותי במראה הגדולה שעל הקיר הסמוך לג'סיקה, היא עיקמה את פיה מטה ומשכה בכתפיה.
"מה שתגיד, כל עוד יש שם מקום לישון אני מרוצה." אמרה ושנינו צחקנו, המעלית השמיעה קול פעמון קטן והדלת נפתחה לקומה שלושים ושלוש. אבא שלי תמיד אמר לי ששלוש זה מספר המזל שלו, נולדתי בשלישי למרץ שלוש שנים אחרי שהוריי התחתנו. הוצאנו במהירות את כל התיקים והמזוודות למסדרון הרחב שעל רצפתו שטיח אדום עם ציור אחד גדול באמצעו של ראש זאב מיילל, אני זוכר את הציור הזה.
"צריכים עזרה עם זה?" שאלו ג'ף ופיל כשהמעלית שלהם נפתחה וראו אותי ואת ג'סיקה נאבקים להרים את הכל, חייכתי והושטתי לפיל את שני התיקים בידיי.
"בדיוק בזמן, כמו תמיד." אמרה ג'סיקה והושיטה את התיקים שלקחה לג'ף, הוא חייך אליה והיא הסמיקה מעט.
"אוקי, עכשיו בוא נראה את הבפנים של הבית. אני לא זוכר כלום מכאן, חוץ מהציור על שטיח כמובן." אמרתי והוצאתי את המפתח מהכיס שלי.
"איזה ציור?" שאל פיל וסידר את אחיזתו בתיק, הסתובבתי אליו בבילבול והצבעתי על הציור השחור על השטיח רק כמה סנטימטרים מרגליו.
"זה ששם, אתה כמעט דורך עליו." אמרתי והמשכתי לפתוח את הדלת.
"אין שם כלום אוסקר." אמרה נארה בחשש ואני פתחתי את הדלת הראשית, הדלת הייתה כבדה ממה שציפיתי והחלל הפנימי אפילו יותר.
"מה לעזאזל?" שאלתי כשראיתי את פנים הדירה הגדולה, הריצוף היו אבנים גדולות אפורות והקירות לבנים כאן.
"מה זה אוסקר?" שאלה סיירה ונכנסה פנימה אני אחריה, החדר הראשון היה רחב ידיים ובקושי מרוהט. שתי ספות שחורות מעור היו ליד טלוויזיה ענקית ובצד השני של החדר דלת גדולה מעץ, משמאלי ראיתי מעבר קטן וממנו ניצוצות מטאליים ובובות גדולות. קדימה יותר היה מטבח גדול עם מקרר ותנור שעמדו ליד דלפק שחור בוהק שעליו כירייים קרמיות, לסתי נשמטה ושמעתי תיקים נופלים מידיהם של אנשים אחרים. צעדתי קדימה יותר לאט מאד, אור ירוק סרק אותי פתאום וקולה של אישה בקע מעליי.
"הזדהה." אמרה האישה ואני נבהלתי, דגימגמתי מעט ואז אמרתי את שמי בביטחון.
"אוסקר נורכר, אני בנו של סילביה ו… ואוליבר נורכר." השלמתי את עצמי וקולה של האישה נשמע שוב.
"שהייה אושרה, ברוכים הבאים אוסקר." אמר הקול ואורות נדלקו מסביב לחדר, למרות האור שבקע מהחלון הגדול שכיסה את רוב הקיר ליד הספות האור עזר לי לראות עוד דברים.
"לא היה לי מושג שזה קיים…" אמרתי מבולבל וצעדתי יותר פנימה, דיינה הניחה יד על כתפי בניסיון למנוע ממני להתקדם.
"אוסקר, זה יכול להיות מסוכן." אמרה ואני הורדתי ברכות את ידה מכתפי, נאנחתי ונשמתי פניה חזק נזכר במקום הזה.

"אני גם אגור כאן מתישהו אבא?" שאלתי אותו, גבו היה אליי והוא החזיק חנית ארוכה בידו השמאלית וחרב עם אבן חן כחולה בקצה הקט שלה.
"רק אם תרצה אוסקר שלי, כל זה שלך בדיוק כמו שזה שלי ושל אימך." אמר והניח את ידו על כתפי, שיערו החום מסתיר רק במעט את עיניו הכחולות בדיוק כמו שלי.
"תודה אבא, אני אוהב אותך." אמרתי וחיבקתי אותו, הוא הרים אותי על ידיו. הייתי קטן כל כך, הוא נראה לי ענקי וחזק כל כך.
"רוצה שאני אלמד אותך להשתמש בחרב?" שאל כשהניח אותי שוב על הרצפה, הוא הביט ישר לתוך עיניי אחרי שהשתופף לגובה שלי. הינהנתי במרץ והוא ליטף את ראשי, פורע את שיערותי החומות ולוקח אותי שמאלה.

"זה בסדר, אני מכיר את המקום הזה." אמרתי והתקדמתי לעבר דלת העץ מימיני, פתחתי אותה ושם היה מסדרון ארוך עם חדרים בכל צד.
"אתה בטוח אוז? אנחנו לא רוצים בעיות." אמר ניק ונכנס בזהירות לתוך הדירה הגדולה.
"כן, אני בטוח. כאן חדרי השינה, לכל אחד מהם יש שירותים אם אני זוכר נכון. משמאל זה חדר האימונים, והמקרר קסום." אמרתי ויצאתי מהמסדרון לכיוון כולם, הם עמדו שם המומים ואני לקחתי את התיק שלי.
"קסום?" שאלה רוז ותהייה בעיניה ופניה, צחקתי קלות והלכתי לכיוון החדרים.
"לא צריך לקנות מצרכים, הוא מתמלא לבד. אבא שלי ביקש לכשף אותו לפניי שנים, לפחות זה מה שהוא אמר לי." אמרתי וצעדתי לתוך המסדרון כשהשאר אחריי, עברתי במסדרון עד שעשה פנייה חדה לשמאל. בסופו היה חדר יחיד ועליו כתוב שמו של אבי, אוליבר.
"הוא שמר לך חדר?" שאלה דיינה שעמדה לידי ותיקה בידה, ידה השנייה נחה על ידית הדלת הקרובה ביותר. הנדתי בראשי לשלילה וחיזקתי את האחיזה בתיק שלי, נשמתי עמוקות וצעדתי לכיוון הדלת.
"זה היה החדר של אבא שלי, נקראתי על שמו." אמרתי ופתחתי את הדלת.