סיפורו של אוסקר- פרק 7: חזרה

הלכתי תשוש על החוף, רגליי משאירות סימני גרירה על החול שנשטפים עם הגלים. עליתי במדרגות ונתקלתי בג'סיקה, היא ישבה שם והביטה למרחק.
"הכל בסדר ג'סיקה?" שאלתי והתיישבתי לידה, היא התנערה קצאות וחייכה קלות.
"הכל מצוין, אני פשוט… חושבת על דברים." אמרה ונעצה את עיניה למרחק, לאורות העיר שנצצו מרחוק.
"ספרי לי, אולי אני אחשוב יחד איתך." אמרתי והיא ציחקקה בשקט, היא המשיכה להביט בעיר.
"היית שם פעם? בעיר?" שאלה ואורות צהובים השתקפו בעיניה הסגלגלות, היא הסיטה את שיערה מאחורי אוזניה ובאור הירח והעיר נראה יותר בהיר ממה שהוא בדרך כלל.
"בזאת ספציפית לא, אבל הייתי בשיקאגו וניו-יורק בעבר." אמרתי וחיבקתי את רגליי לחזי, נשענתי על מעקה האבן משמאלי והנחתי לאבן הקרירה להוציא את חום גופי ממני.
"איך זה? לחיות בעיר אני מתכוונת." אמרה ולא הסיטה את מבטה עדיין, נאנחתי קלות.
"זה שונה, שונה ממה שלגור בעיירה של הלהקה. כל הזמן יש רעש, ואין הרבה מה לצוד. ויש שם הרבה מכשפים וערפדים שותי דם אדם, המקום מושך אותם לא כמונו. אנחנו רגילים לחיות בחוץ, לא להיות סגורים עם משמעת וחוקים. טוב יותר חוקים מאשר בבית, ויש גם בני אדם ומלחמות טריטוריה בין כל היצורים." אמרתי והיא הינהנה, היא קמה בחדות ונראה שהיא מאבדת את שיווי המשקל שלה. היא תפסה את המעקה וניערה את ראשה, היא התיישרה ופנתה אליי.
"לילה טוב אוסקר, מאוחר כבר. לך לישון, מחר קמים מוקדם." היא אמרה בחיוך קטן וקמתי בצייתנות, היא כנראה שלטה עליי. בדרך כלל זה לא עובד לה ולאחותה עליי, וגם לרוז. אבל אני עייף עכשיו, עייף וחסר מורל להמשיך במסע הקטן הזה. עליתי לחדר שדלתו לא הייתה נעולה ונעלתי אותי מבפנים, הורדתי את בגדיי ונישארתי רק עם הבוקסר שלי. נכנסתי לשירותים והבטתי בפניי העייפות, אני צריך לקחת דברים בידיים מעכשיו. נשכבתי על המיטה וידי על עיניי, שיפשפתי אותן ושמעתי את נשימותיו העמוקות של פרקר כמה מטרים משמאלי. הבטתי בתקרה הלבנה ועצמתי את עיניי לרגע קט, כשפקחתי אותן השמש כבר החלה לעלות. קמתי לאט ולבשתי את החולצה שלי שוב, תפסתי את הג'ינס שלי ויצאתי החוצה. הבטתי בזריחה וראיתי את דיינה נשענת על המעקה כמה עשרות מטרים מימיני, הלכתי אליה בשקט.
"את עדיין מתעלמת ממני?" שאלתי אותה בשקט והיא נאנחה, היא לא הביטה בי. בעיניה הירוקות כתמים כתומים ורודים רכים של זריחה, השמש הייתה חצי מעל לקו המים.
"אני לא מתעלמת, אני מנסה… אני לא יודעת, לשכוח שזה קרה. אני לא רוצה לפגוע בחברות שלנו, ואני… זה קשה לי, אני לא יודעת מה לומר לך יותר." אמרה ובעיניה נקוו קצת דמעות, בשיערה הארמוני קווים זהובים של אור שמש מבהירים אותו.
"את לא צריכה לומר כלום, אני לא כועס עלייך. אני גם לא רוצה לזכור את זה, אני גם יודע דברים אחרים שימנעו ממני להיות איתך. חברים?" שאלתי והושטתי את ידי אליה, היא הביטה בי עם מבט של תקווה ועצב משולבים. היא לחצה את ידי בחיוך עצוב אך מאושר, היא מחתה דמעה יחידה שירדה מעיניה הימינית.
"חברים,אז לאן הולכים היום?" שאלה וחייכה חיוך מאושר.
"אני רוצה לחכות עם זה עד שכולם יהיו ביחד." אמרתי והיא הנהנה, היא הסתובבה ונכנסה לחדרה. הלכתי לשלי ולבשתי בגדים נקיים דוחף את המלוכלכים לשקית ולתוך התיק שלי, פרקר בדיוק התעורר ושטף את פניו.
"אני כבר יורד, תאכלו בלעדי בנתיים." קרא לי מהאמבטיה ויצאתי מהחדר לכיוון הקבלה, כשכולם הגיעו לשם כולל פרקר התחלתי לדבר.
"דבר ראשון אני רוצה להודות לכם שבאתם איתי, אתם חברים מאד טובים שאתם הסכמתם לעשות את זה." אמרתי והם כולם הריעו.
"אז לאן עכשיו בוס?" שאל ג'ף, כיחכחתי בגרוני והמשכתי לדבר.
"אני ממשיך לניו-יורק, אתם חוזרים הביתה." אמרתי ופניהם המבולבלות חדרו לנשמתי, וקריאות ההתנגדות החלו. דיינה הביטה בי בעיניי ופיה פתוח מאט בתהייה, הרגשתי שהעצב מתפשט בתוכי.
'אני מצטער' אמרתי לה בלי קול והיא הסתובבה ממני והלכה, פרקר אחריה והשאר צועקים עליי.