סיפורו של אוסקר- פרק 6: שמות

נכנסנו למסעדה שנראתה קצת יותר כמו דיינר וישבנו בשולחן ענקי, דיינה לא הביטה בי לאורך כל הארוחה וכך גם פרקר. הלכנו בשקט במסדרון הפתוח עם רוח מהאוקיינוס מקרר את האוויר, הוא עדיין לא אמר דבר.
"חמה אתה מתעלם ממני?" שאלתי אותו כשפתחתי את דלת החדר שלנו, הוא משך בכתפיו והכניס את ידיו לכיסיו.
"אני לא מתעלם ממך, פשוט אין לי מה לומר לך." אמר ונכנס בשקט לחדר, הוצאתי את המפתח מהמנעול ונכנסתי אחריו סוגר אותה.
"זה משהו שעשיתי? אם כן אני מצטער, אבל אין לי מושג למה את לא מוכן לדבר איתי." אמרתי והוא התיישב על המיטה שלו, הוא לקח נשימה עימוקה ואז התחיל לדבר.
"אני ראיתי אותך ואת דיינה על החוף." אמר לבסוף ואני התיישבתי על המיטה שלי, גירדתי את ראשי והשבתי לו.
"היא נישקה אותי, שנינו הסכמנו שזאת הייתה טעות ושאנחנו נעביר את זה בשקט. כאילו זה לא קרה מעולם, ולא הייתה לזה משמעות בכלל." אמרתי והנחתי יד על כתפו, הוא לא הביט בי עדיין.
"אני… אני אפילו לא יודע למה זה מפריע לי, אתה חופשי לעשות מה שתרצה." אמר לי וקם ממקומו לכיוון השירותים.
"אני יודע על מה מדובר כאן, ואני אומר לך שאין לי רגשות לדיינה בכלל. היא רק חברה מאד טובה שלי, היא אמרה שפעם הרגישה משהו לגביי אבל היא לא שמה על זה קצוץ יותר. אנחנו רק חברים ולכל מה שקרה בנינו לא היה משמעות, אני מבטיח לך שאין לי שום כוונה להיות איתה." אמרתי והוא הנהן קלות.
"תודה שאתה מבין אוז, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך." אמר בחיוך ונכנס לשירותים, נאנחתי קלות ויצאתי מהחדר מתקדם לחדרם של פיל ורוז. דפקתי על הדלת ורוז פתחה אותה משפשפת את עינייה קלות, פיל ישב על המיטה שלו וחוברת תשחצים וסודוקו מונחת על רגליו.
"כן?" שאלה רוז בחוסר סבלנות, זה גרם לי לגחח קצת.
"אני רק רציתי לראות שהכל בסדר, ולומר לכם שתלכו לישון כי מחר יוצאים מוקדם מאד." אמרתי ופיל הנהן מסובב את העט בין אצבעותיו במהירות מסחררת, הוא כתב משהו בחוברת ודיבר.
"זה אחד הקשים שעשיתי, אני פשוט… זה קשה מאד." אמר ואני נכנסתי והבטתי במה שפתר, זה היה תשחץ ענקי שתפס שני עמודים מהחוברת.
"לונה, כאן." אמרתי והצבעתי על שורה בעלת ארבע ריבועים ריקים "ירח,לבנה בלטינית." הסברתי אצת עצמי והוא כתב במהירות וטפח על גבי.
"פיספסתי את זה תודה, עכשיו פה מתאים קולונוסקופיה." אמר וכתב במהירות.
"תמיד אהבתי את השם הזה, אנמא שלי אמרה לי שהיא שקלה לקרוא לי כך כשנולדתי. לסבתא רבה שלי קראו כך, הם גרו ברומניה והשפה מאד קרובה ללטינית." אמרה רוז וחייכתי אליה.
"זה שם מאד יפה רוז, אבל שלך עדיין מתאים לך." אמרתי והיא חייכה ונתנה לי אגרוף בכתף.
"לך לישון אוסקר, קמים מחר מוקדם." אמרה וצחקה, צחקתי יחד איתה ויצאתי מהחדר. הלכתי לשלי ופרקר כבר ישן, ציחצחתי את שיניי והורדתי את נעליי. ירדתי שוב לחוף וטיילתי, הרוח הקרירה הקפיאה את רגליי הרטובות מהגלים שנשברו עליהן. אור הירח ניצנץ ונשבר לרסיסים לבנים זוהרים על פני הגלים הרגועים, הרעש הרגיע אותי ואני שאפתי את ריח הים לתוך ריאותיי.
"לא מצליח להירדם?" שאל אותי קול מאחוריי, הסתובבתי לראות מישהי שלא זיהיתי. שיערה היה זהוב וגולש, עיניה ירוקות וזוהרות באור הזה. עורה היה לבן מאד באור הירח, היא חייכה קלות.
"קשה לי להירדם הימים אלו כן, ולמה אישה יפה כמוך מסתובבת לבד בחוץ בשעות מאוחרות כל כך?" שאלתי אותה והיא ציחקקה, היא התקרבה אליי קצת.
"עכשיו אני כבר לא לבד, מרינה." אמרה והושיטה את ידה אליי, לחצתי אותה והצגתי את עצמי.
"אוסקר, אבל תקראי לי אוז." אמרתי והיא חייכה יחד איתי, היא הסיטה את שיערה הארוך לאחור ורגליה היחפות נקברו בחול הלח.
"אז אוסקר, מטייל לבד על החוף או מחכה למישהי?" שאלה בחיוך פלרטטני ושיבלה את ידיה מאחורי גבה, סרקתי אותה בעיניי ושקלתי את מילותי בקפידה.
"מטייל לבד בנתיים, החברים שלי ישנים ולא ממש כיף לדבר איתם." אמרתי בחיוך כובש והיא חייכה חזרה.
"אז הם לא מחכים לך? מצוין." אמרה וחייכה חיוך מלא שיניים צחורות, היא התקרבה אליי ואז זינקה חושפת ניבים ארוכים. הדפתי אותה לאחור וסרקתי את הסביבה שהייתה ריקה מאדם. השתנתי לזאב, היא הביטה בי בפליאה ואני נהמתי לעברה.
"ערפדה מטונפת, נראה לך שאני לא יכול להגן על עצמי?!?" נהמתי לעברה והיא נרתעה אחורנית.
"כלב מלוכלך, הייתי צריכה להבין את זה." אמרה וחשפה את ניביה הלבנות.
"לכי מכאן מרינה, את לא יכולה להתמודד נגדי!" אמרתי ונהמתי אלייה, היא התיישרה ואני השתנתי חזרה.
"לך לדרכך כלב מטונף, הדם שלכם בכלל לא שווה את זה." אמרה ועינייה הפכו אדומות פתאום, היא מסוגלת לשנות את המראה שלה.
"הלהקה שלי כאן, אנהי לא ממש בטוח שתוכלתי לגבור על כולנו יחד ילדת לילה." אמרתי בקול תקיף והיא רצה במהירות לעבר אורות העיר. בעיה אחת להתחמק ממנה אלה החובות שלי, האחרים זה שאר היצורים שלא ממש אוהבים אותנו.