סיפורו של אוסקר-פרק 3: האופנוע

כולם עמדו שם ודיברו, דיינה ורוז היו לידי ורק דיינה רצה לשאר הבנות לברך אותן.
"אני לא מבין איך את כזאת גבר רוז…" אמרתי לה והיא צחקה.
"זה בטבע שלי, אני פשוט לא מתחברת לחלק הנשי שלי." אמרה בחיוך ותקעה מרפק בצלעותיי.
"אז לאן יוצאים?" שאלה הלנה בחוסר סבלנות אחרי שקיבלה את החיבוק שלה מדיינה.
"ניו-יורק, בנתיים." אמרתי והנחתי את התיק שלי על האדמה, הסתכלתי סביב לבדוק שאין אף אחד שיראה אותנו.
"למה ניו-יורק?" שאל ניק ונשען על אחד העצים,הוא נראה קצת עייף.
"זה לא חשוב כרגע, העיקר שאנחנו נצא מכאן." אמרתי והבטתי סביב שוב, כדי להיות בטוח.
"אני אביא את הוואן." אמרה דיינה בחיוך והלכה בשביל החצץ שמוביל החוצה מהעיירה.
"אז… מה נעשה שם אוז?" שאל אותי פרקר ונעמד מולי.
"אני עוד לא בטוח, אבא שלי חי שם לפני ש…" רציתי לסיים את המשפט אבל ללא הצלחה, חשבתי על מה שאמר לי לפני מותו. לדאוג לאמא ומלני, ועכשיו אני עוזב לזמן בלתי מוגבל ומשאיר אותן לבד.
"שלא תעז להתחרט לי עכשיו אוז, אני לא המרתי את פיו של אבי כדי שאחזור והוא יעניש אותי!" אמרה לי סיירה כשראתה את העצב על פניי., התנערתי מהזיכרון ונעמדתי זקוף מולה.
"אני לא, אני רק חושב איפה המפתח שאבא שלי סיפר לי עליו." לא שיקרתי, הוא הביא לי את המפתח והחבאתי אותו ביער.
"ואיפה הוא בדיוק?" שאלה רוז.
"בתוך היער, ליד הנחל." אמרתי והצבעתי לכיוונו הכללי של הנחל.
"אני אשגר אותנו לשם וחזרה." אמרה נארה ותפסה את ידי, היא שיגרה אותנו תוך שניות ליד הנחל.
"לא הסכמתי אבל בסדר." אמרת ושיחררתי את ידי מאחיזתה, היא חרצה לי לשון והחלה לחפש את המפתח. חיפשתי את האבן הגדולה שלידה קברתי את המפתח וראיתי אותו, רצתי אליו כורע על בירכיי וחופר. הוצאתי את המפתח הכסוף לדירה הקודמת של אבי, שטפתי אותו ואת ידיי בנחל והכנסתי אותו לכיס.
"חזרה?" שאלה נארה והושיטה את ידה, הבעת פניה זחוחות ואני תפסתי את ידה. היא שיגרה אותנו חזרה לקבוצה שדיברה בניהם, רוז בה אליי ועל פניה הבעה שואלת.
"כן, מצאנו אותו." אמרתי והיא חייכה, הרגשתי שמישהו מביט בי והסתובבתי לכיוונו. זה היה פיל, הוא עמד לבד ליד הלנה וג'סיקה שדיברו בניהן. הלכתי אליו והוא הסיט את מבטו ממני, הוא התקרב אליי גם כן.
"מזל טוב על המינוי אוסקר, אתה ראוי לו." אמר וניסיתי להבין אם הוא ציני או לא, לחצתי את ידו והוא חזר להתעסק עם משהו בידיו. זו הייתה קובייה הונגרית, הוא סובב את החלקים במהירות ופתר אותה תוך קצת יותר מדקה.
"מרשים." אמרתי והוא חייך קלות, נראה שהבחירה שלי לא הייתה רעה במיוחד. "אני יכול לבלגן אותה בשבילך?" שאלתי והוא הושיט לי את הקוביה.
"נסה, אני אפתור אותה לא משנה מה." אמר בחיוך זחוח, לקחתי את הקוביה והסתובבתי ממנו. סובבתי אותה לכיוונים שונים כך שלא היה צבע אחד שהיה סמוך לזהה לו, הגשתי לו את הקוביה והוא בחן אותה בקפידה לכמה שניות. הוא התחיל לסובב את החלקים במהירות ופתר את הקוביה תוך חצי דקה, הוא חייך בניצחון ואני מחאתי כפיים.
"מאד טוב, אני שמח שבחרתי אותך. ואני מצטער על המינוי, הוא הגיע לך ואני פשוט הופעתי בטעות בנבואה בגלל אבי." אמרת והוא משך בכתפיו.
"אין לי בעיה עם זה, האמת שהייתי מעדיף לא להיות צ'יף." אמר ובילגן את הקוביה שוב מבלי להביט בה.
"אז… איך אתה עושה את זה?" שאלתי והוא גיחח, הוא התחיל לההסביר לי את העיקרונות של הפתירה ואז דיינה חזרה בתוך הוואן.
"כולם לעלות, חוץ ממך אוז. אין מספיק מקום אבל הבאתי לך את זה." אמרה וירדה מהוואן פותחת את תא המטען ומגלגלת למטה אופנוע שרירי שחור וקסדה אחת, עיניי נפתחו לרווחה וליבי פעם במהירות.
"וואו דיינה, לא היית צריכה." אמרתי וליטפתי את עור המושב, היא משכה בכתפיה.
"רציתי, תמיד דיברת על האופנוע הזה ואיך אתה רוצה אותו. תחשוב על זה כמתנת יום הולדת מוקדמת." אמרה וחייכה, היא עלתה למושב הנוסע ליד פיל שנהג בוואן.
"היום הולדת שלי רק באפריל!" צעקתי לה והיא רק נתנה לי מבט עצבני, עליתי על האופנוע והתנעתי אותו. שאגת המנוע והרטט שהעביר בי הייתה כל כך מנחמת, לאבי היה אופנוע דומה ותמיד נתן לי לרכב עליו. חבשתי את הקסדה והתחלתי לנסוע, פיל נסע אחריי כשיצאנו מהעיר לכיוון הכללי של ניו-יורק.