סיפורו של אוסקר פרק-25 (אפילוג): מאושרים

"אוז תתעורר!" קראה פייז', פקחתי את עיניי והיא ישבה על המיטה שלי.
"מה קרה?" שאלתי ושיפשפתי את עייני.
"כבר בוקר, הם לא עונים לי יותר." אמרה פייז' ואני ניערתי את ראשי.
'פיל ג'ף, תענו לי.' ראשי נשאר שקט.
"אני ערה כבר כמה זמן והם לא עונים לי.
'אוז! אנחנו צריכים להתפצל, בא אליינו אחד מהזאבים העליונים. הוא אמר שיש לכם תפקיד איפה שאתם נמצאים, מגייסים אותנו למסדר כי עזרנו לך.' ענה פיל בראשי, הוא נשמע מרוחק מאד.
'אני אראה אתכם שוב?' שאלתי בעצבות.
'בטח חבר, נזמין אותך לכל חג ואירוע.' השיב וחיוך עלה על פניי.
'נתראה חבר.' אמרתי.
'נתראה.' השיב וקולו נדם.
"בוקר טוב אוז, פייז'." אמרה האישה שנתנה לנו ללון אצלה.
"מה שמך?" האישה חייכה אליי "אם אנחנו נישאר כאן כמו שאת אומרת רק מההגיון שאני אדע מה שמך." היא עמדה במפתח הדלת.
"אני אמיליה אקוסי, איימי. כאן בבית נמצאים אלי, מייק, לוק ורג'ינלד. אני בת 21, מייק 20 לוק ורג'ינלד 15." היא נשענה על מסגרת הדלת. "כולנו ילדי ירח, אבל רג'נלד עוזב אותנו כדי להצטרף למסדר. יש לו שם עניינים לגבי העתיד שלו, המסדר מאד חשאי בקטעים האלה. משהו לגבי האישה שלו? לדעתי הוא צעיר מידי, אבל מי אני לשפוט. אתם מוזמנים לרדת ולהצטרף לארוחת בוקר, יש פנקייקים." אמרה בחיוך חם ויצאה מהחדר.
"מה כבר יש לנו להפסיד?" שאלה פייז' ואני הנהנתי וקמתי מהמיטה.

^כמה חודשים לאחר מכן^
"צריכים אותך אוז." אמרה אלי, הקטנה הזאת דרשנית.
"אני יוצא, רק שנייה." הנחתי את הספר שקראתי על המיטה עם הסימניה בפנים, יצאתי מהחדר ועקבתי אחריי אלי ואיימי לחדר המרפאה.
"מה אתה רוצה מייק?" שאלה איימי בקול מעוס, על המיטה ישבה נערה צעירה. היא הייתה מדהימה ביופיה, עיניים כחולות וצלולות, שיער בלונדיני שגלש על כתפיה ומיסגר את פניה היפות. למרות שהייתה מכווצת כנגד הקיר היא נראתה פשוט מושלמת, מייק עמד עם חבל ליד המיטה.
"דאריוס נשך אותה, את יודעת מה זה אומר…" אמר מייק והביט באיימי, חלף בחדר רגע של שקט ואז איימי הינהנה בהבנה ופקדה עליי מה לעשות.
'תפוס אותה.' אמרה ואני התקדמתי למיטה בזמן שאיימי הלכה לארון התרופות.
"אנחנו חייבים לקשור אותה." אמר מייק, הנערה נראתה מפוחדת.
"לקשור אותי? למה? תעזבו אותי!" היא נראתה עצבנית, הלכתי ותפסתי את זרועותיה כדי להצמיד אותה למיטה. הרגשתי את איימי זזה מאחוריי ופיניתי לה מעט דרך כדי להגיע לנערה. "עזבו אותי!" צרחה הנערה, היא ניסתה להתנער מהאחיזה שלי ושל מייק אך לשווא.
'הזרוע שלה.' אמרה איימי ואני הרמתי את זרועה הימנית של הנערה, איימי תקעה את המחט בזרועה של הנערה והזריקה לה את חומר ההרגעה. הנערה צרחה שוב, הרגשתי את שריריה נרפים מתחת לאחיזתי.
"זה חומר הרדמה לונה, אני מצטער שזה חייב להיות ככה. את פשוט מסוכנת מידי." אמר מייק, לונה… שם מדהים שהעלה בי צמרמורת. מייק עזב את הנערה, לונה. היא ניסתה לדבר אך ללא הצלחה, היא פשוט שכבה שם ללא ניע עם עיניה פקוחות ופיה פתוח מעט.
'תעזור לי לקשור אותה אוז.' אמר לי מייק ואני נענתי לבקשה, לקחתי שרפרף והתיישבתי ליד המיטה.
"נתראה כשתתעוררי." לחשתי לה והיא התעלפה, החלקתי את שיערה אחורה ונזכרתי במה שחלמתי לפני כמה חודשים. ביום הארור ההוא שפרקר ודיינה מתו, האישה ששכבה לצידי. השינוי שלה היה ארוך ומייגע, יללות הכאב כשהעצמות שלה השתנו והצורה הזאבית הראשונית שלה לקחה חלק ממנה. הדבר היחיד שהרגיע אותי היה שהיא לא יכולה להרגיש דבר, אחרי השינוי שלה הבטתי בה עמוקות וארוכות. עיניה נפקחו באיטיות, היא ניסתה לזוז אך החבל שקשר אותה למיטה מנע ממנה.
"את ערה." אמרתי בקול נמוך.
"כן," אמרה בקול צרוד "כמה זמן ישנתי?" ההרגשה שתקפה אותי הייתה מיוחדת, כאילו אין עוד אנשים בעולם. רק אני והיא, כאן ועכשיו. הרגשתי שאני חייב לעשות הכל כדי לשמור עליה, כדי שאוכל להיות איתה עד ששנינו נמות, עד ששנינו נעלה לגן עדן ונחיה נצח יחד. לקחתי אוויר והרגעתי את עצמי, נזכרתי בשאלה שלה ועניתי.
"ישנת זה לא בדיוק מילה, היית מעולפת ליומיים." קמתי ממקומי בפעם הראשונה מאז הכבילה לכיוון הדלת.
"חכה, אני רוצה הסבר!" אמרה וניסתה לקום, לא עצרתי והלכתי לקרוא למייק ואיימי.
'היא שלי…' אמרתי להם והם הבינו מיד את כוונתי, נכנסנו לחדר.
"התעוררת, חשבתי שהתהליך יקח הרבה יותר זמן." אמרה איימי ושילבה את ידיה על חזה.
"כן, ואם לא אכפת לך אני רוצה הסבר על מה שקרה כאן. ואולי גם מים." אמרה בקול נחוש ואסרטיבי, זה העלה חיוך קטן על פניי.
'שחרר אותה.' אמר לי מייק ופרם את הקשרים על רגליה, שיחררתי את ידיה ואיימי הביאה לה כוס מים שהיא שתתה בלגימות גדולות.
"היית מעולפת ליומיים ובזמן הזה גופך החל להסתגל לצורתו החדשה." מייק לקח את הכוס הריקה מלונה ומילא אותה מחדש מגיש לה אותה שוב.
"צורה חדשה?" אמרה לונה ושיפשפה את פרקיי ידיה, היו עליה סימנים אדומים ודם קרוש מהשינוי.
"כשננשכים הגוף עובר שינוי, הוא הופך לצורה חצי זאבית חצי אנושית. בדרך כלל האדם לא מודע למעשיו והוא משוג להרוג אלפים מבלי לדעת שהוא עושה את זה." אמרתי, נראה שזה קצת הפריע לה.
"אני מצטערת להפריע אבל יש לי עבודה חשובה לעשות, נצטרך לעבור מפה עכשיו שאנחנו יודעים שדאריוס כאן." אמרה איימי התבוננה על לונה ויצאה מהחדר.
"היא קצת מיסתורית, היא לא אוהבת גורים שננשכו. תצטרכי לסלוח לה." אמר מייק והושיט ללונה עוד כוס מים.
"אני לא מבינה, אני איש זאב עכשיו?" שאלה לונה ולגמה מהמים, חייכתי קלות.
"בערך, יש לך עוד זמן עד שתוכלי לשלוט על השינויים שלך. אבל בעיקרון, כן." אמרתי, והמשכתי להתבונן בה.
"לא נראה לי שהכירו בנינו עדיין," היא הושיטה את אחת מידיה ללחיצת יד "אני לונה, ואתה?"
"אני אוסקר אבל את יכולה לקרוא לי אוז." אמרתי ולחצתי את ידה, היא הייתה רכה וקרירה למגע ידי החמה.
"איפה הנימוסים שלנו, את בטח גוועת ברעב." אמר מייק ללונה. "לוק!" צרח "בוא הנה רגע!" לוק הגיח מהדלת מאחורינו.
"כן מייק?" אמר ונכנס באיטיות לחדר, בוחן את לונה במבטו.
"תגיד לכולם שאנחנו אוכלים ארוחת בוקר בקרוב, תבקש מפייז' עזרה." אמר מייק ופנה ללכת. "נראה אותך בחדר האוכל גורה." אמר וקרץ ללונה, כשפניה האדימו הרגשתי צורך לבעוט במייק על מה שהוא עשה.
"בואי אעזור לך לקום." אמרתי, נראה שהיא מתקשה ללכת אז הרמתי אותה על ידיי והנחתי אותה באיטיות על הרצפה.
"תודה על העזרה." אמרה ונראה שממש התכוונה לזה.
"אז לונה ספרי לי מאיפה את." אמרתי והתחלנו ללכת יחד.
"בעיקרון מהעיירה ליד היער, נולדתי וגדלתי ממש כאן, ליד כל זה ואפילו לא ידעתי." אמרה ונשענה עליי עם כל צעד שלקחנו, זה גרם לי להרגיש טוב שהיא צריכה אותי. נכנסנו לחדר האוכל שעכשיו היה ארוך לארוחת בוקר, כרגיל השולחן היה עמוס בכל טוב. "וואו, אתם משקיעים בארוחת בוקר אני רואה." אמרה נדהמת מהכמות של האוכל והשתייה שהיו על השולחן.
"כן," רציתי אותה קרובה אליי "שבי ליידי ואני אכיר לך את כולם." הובלתי אותה לשולחן והושבתי אותה לידי.

^כמה שנים מאוחר יותר^
"קשה למהר כשאתה בהריון אוסקר," אמרה לונה וצעדה בכבדות לעבר הכנסיה "נסה אתה." אמרה וגרמה לי לחייך ולצחוק, זה נכון כל מה שאומרים. ברגע שידענו שלונה בהריון היה אפשר לראות את זה באיך שהיא זהרה, כאילו הכל טוב ואין על מה לדאוג.
"זה לא קורה הרבה שחברים שלי מתחתנים לונה." אמרתי והיא צחקה.
"כן חוץ מ…תן לי לספור שנייה." היא מילמלה שמות וספרה על אצבעותיה. "טוב אתה צודק, רק שתי זוגות." אמרה ואני נישקתי אותה.
"כן, פיל ונארה ממש מאושרים עכשיו. ילד שלישי בדרך, ולחשוב שהוא בכלל פחד מוות ביום החתונה." היא צחקה.
"ואיך ניק וסיירה? עדיין לא חזרו מירח הדבש?" שאלה בגיחוך, חייכתי אליה.
"אני חושב שאולי הם יגיעו בכל זאת." אמרתי ונכנסנו לכנסיה, התיישבנו מלפנים בשקט.
"אוסקר, איך הולך גבר?" שאל אותי פיל כשהתיישבנו לידו, חיבקתי אותו קצרות וגם את נארה.
"הכל מעולה, איך אח שלך מרגיש נארה?" שאלתי והיא חייכה.
"פשוט מת מפחד, אבל אתה צריך לראות את הלנה משקשקת. אני לא יודעת איך היא יכולה לעמוד בזה שאחותה מתחתנת עם אחד שהיה כזה פלייר בעבר." אמרה בחיוך וכולנו צחקנו.
"העיקר שכולם מאושרים." אמרה לונה ואני חיבקתי אותה ונישקתי אותה ברכות.
"כן, כולם מאושרים."