סיפורו של אוסקר-פרק 23: אחות

"לעמוד כמו אידיוט עם הפה פתוח לא יביא לפתרון." אמרה וונסה כשצעדה הלוך ושוב על פניי בחדר האימונים במכון, פיל פרקר ורוז עמדו יחד איתי.
"תזכירי לי מה את בדיוק?" שאלה שוב רוז, וונסה ועצרה כדי לפנות אליה ו חייכה אליה באדיבות.
"אני משהו שקוראים לו וולקיריה, אני לוחמת מקודשת. קסם מאגי הוא לא היחיד שקיים, יש גם קסם שנובע מאמונה ומהאלים." היא הוציאה שרשרת זהובה ממתחת לחולצה שלה, התנוסס על התליון סמל מוזר.
"ומה היו הדברים שתקפו אותנו? ומה בדיוק עשית להם?" שאלתי, וונסה פנתה אליי ואז המשיכה ללכת ברחבי החדר, היא כססה את ציפורניה.
"אני לא ממש בטוחה מה הם, הם מין מוטציה של יצורים אחרים. היצורים הראשוניים נקראים סקלטולס, הם נכחדו לפני לפחות מאה שנים. כל הוולקיריות מאומנות כדי להגן על העולם האנושי מהם, למרות שהם נכחדו הנשמה שלהן עדיין בעולם שלנו ולפעמים הם מוצאים פונדקאי כדי להתעלק עליו ואז משתלטים על גופו בניסיון לחדש את המין. לרוב הפונדקאים מתים בתהליך הבקיעה, אני אחסוך מכם את הפרטים האלה. היצורים שתקפו אותנו הם מין עיוות שלהם, חצי סקלטולסים וחצי משהו אחר. משהו שלא הצלחתי לזהות." היא הביטה בציפורניה הקצרות, היא עיוותה את פניה באכזבה מעצמה. "לגבי מה שעשיתי להם… זה מה שתקראו לו לחש. אבל הוא קצת שונה, אני מתעלת כוח מהאל שלי לסמל הקדוש שלי ומגרשת אותם לגיהנום. אבל אני חושבת שזה רק זמנית הזיז אותם מאיתנו, לרוב אני יכולה להרגיש שהנוכחות שלהם נעלמת. אבל משהו בעצמות שלי אומר לי שהם עדיין בניו-יורק." היא נשענה על קיר החדר הלבן משעינה את ראשה אחורה ונאנחת, היא עצמה את עיניה ואנחנו עמדנו בשקט לכמה רגעים.
"איך אנחנו עוצרים אותם?" שאלה דיינה מדלת חדר האימונים, למשמע הקול פקחה וונסה את עיניה בפליאה והביטה בדיינה. לרגע ראיתי משהו עובר בעיניה של וונסה, מין הכרה וכבוד.

&נקודת מבט דיינה&
'אחות…' הקול בראשי הפחיד אותי, אבל המשיכה לאישה שנשענה על הקיר הייתה לא הגיונית.
"דיינה! מה את עושה כאן?!" שאלו אותי פרקר ואוסקר בו זמנית, המשכתי להביט באישה עם השיער החום והעניים הירוקות.
"ידעתי שתגיעו לכאן, אבל לא ראיתי בדיוק מה קורה כאן. כאילו משהו חסם את זה." לא הורדתי את עיניי מהאישה שעמדה בחדר, התקדמתי אליה.
"צ'נה גוד." היא אמרה בקול חרישי ואני עניתי מבלי לחשוב בכלל.
"או לידה הונום פור איוויט." עיניה של האישה התרחבו והיא רצה לחקב אותי
"אחות." היא נשענה על כתפי וחיבקה אותי חזק, כולם הביטו בי ואני לא ידעתי איך להגיב. "האל הביא אותי אלייך, ידעתי שלא סתם נשלחתי לכאן." היא שיחררה אותי והביטה בי בשמחה, דאגה חלפה על פניה והיא צעדה אחורה. "את לא יודעת נכון?" שאלה אותי ואני נשארתי ללא מילים בפי, נדתי בראשי לשלילה. היא נאנחה והסתובבה לאחור מעבירה את ידה בשיערה הארוך, למרות שנראה חום יכלתי לראות קצוות שורשים בלונדיניים. מוזר… בדרך כלל לא רוצים להסתיר צבע יפה כזה של שיער.
"מישהו מוכן להסביר לי מה הולך כאן?" שאל פיל בקוצר רוח, לא מתאים לו שהוא לא יודע משהו.
"כל דבר בזמנו, עכשיו אני צריכה לעזור לכם להתכונן למתקפה שלהם. יש לכם הרבה נשקים כאן, תוכלו להשיג לי אנשים שיודעים להילחם?" שאלה ופנתה אליי.
"יותר טוב," אמר אוז עם חיוך עדין על פניו "אני יכול להשיג לך זאבים ששוחרים לטרף."

&נקודת מבט אוסקר&
"הקומות האחרות פתוחות בשבילכם, אני אודיע במערכת הכריזה אם אצטרך אתכם. ש.י.ל.ה תמיד כאן אם תצטרכו אותה, עכשיו לכו לחדרים. האימון היה מצויין." לא חשבתי שאהפוך למורה, או מדריך בכל מקרה. האימונים שעברנו בימים האחרונים היו מטישים, אבל וונסה התעקשה שנאמן את הזאבים החדשים להיות חיילים.
"הקבוצה הבאה תגיע בעוד כחצי שעה, אתה רוצה לנוח?" שאלה רוז ועמדה יחד עם פיל בכניסה לחדר האימונים.
"לא, אני צריך את זה." אמרתי.
"אתה כאן מאז חמש בבוקר, מתי אכלת לאחרונה." הבטן המקרקרת שלי לא עזרה לטיעון שלי, פיל נאנח והושיט לי חטיף גרנולה.
"אתם לא צריכים לצאת לשמירה שלכם בכל מקרה?" שאלתי ורוז חייכה.
"עוד כמה דקות, המעלית כאן ממש מהירה." אמרה.
"וחוץ מזה, מישהו צריך לדאוג שאתה לא תהרוג את עצמך." הכנסתי את העטיפה של החטיף לכיס שלי, אזרוק אותה אחר כך.
"אני מודה לכם על הדאגה, אבל אני יודע להסתדר מאד טוב לבד." כיחכוך גרון נשמע מאחורי פיל ורוז, זו הייתה אחת מהזאבות שבאה לעזור לנו. היא לא מניו-יורק, אבל דניאל ביקש מראש הלהקה שלה שתבוא ותעזור לנו.
"אני מצטערת על ההפרעה, אבל שכחתי את הג'קט שלי כאן." קולה היה רגוע ומתון, שיערה השחור גלש על כתפיה הצנומות.
"קחי אותו, נתראה מחר פ'ייז." אמרתי בחיוך עדין שהיא החזירה, היא לקחה את הג'קט שלה ומיהרה החוצה. פתאום הרגשתי גל עייפות שפגע בי כמו ברק, הוא חילחל לתוך עצמותיי וגרם לבירכי להיחלש ולרעוד.
"אתה צריך לנוח, אני אבקש מג'ף שיחליף אותך." אמר פיל ועזר לי ללכת לחדרי, הוא סגר את דלת החדר ואני הלכתי לאיטי למקלחת. מקלף מעצמי את הבגדים שנדבקו כבר לגופי בגלל הזיעה נתתי למים לרוץ, האדים מילאו את השירותים במהירות והאוויר הפך סמיך וכבד. נכנסתי מתחת למים החמים ונתתי להם לשטוף את היום מעליי, העסקתי את עצמי מבוקר עד ערב כל יום באימונים. אני לא מסוגל לעמוד למול החברים שלי יותר, לא מסוגל לראות את וונסה. ובעיקר לא יכול לחשוב על דודה שלי ועל מה שקרה לי בבר, אני לא מסוגל לחשוב יותר על העבר. אחרי שיצאתי מהמקלחת והחלפתי למכנסי פיג'מה רפויים התהלכתי בחדר, מנסה להחליט אם לצאת החוצה כדי לשחרר עצבים או לישון כדי לתת לגוף שלי לנוח. נשכבתי במיטה מכסה את עצמי חלקית בשמיכה העבה והרכה, שינה באה כמעט מיידית.
"הכל טוב עכשיו, לא צריך לדאוג." ליטפתי את פניה של מישהי לא מוכרת ששכבה לצידי, שיערה היה רך תחת ידי. עיניה היו כחולות ומהפנטות, היא הביטה בי בהערצה ואהבה. השמיכה הרכה של המיטה כיסתה אותה עד לכתפיה החשופות, היא נישקה אותי ברכות והסתובבה על צידה ממני.
"אני לא דואגת, אבל לך לישון." קולה היה מתוק וגרם לחזי להתכווץ, הכל נראהכמו גן עדן מסביבנו. כאילו אין כלום חוץ משנינו כאן ועכשיו, אפילו לא ידעתי מי היא. אבל ידעתי שאני חייב להגן עליה בכל מחיר, שאין אף אחת אחרת מלבדה. הרגשה של אקסטזב ושלווה מעורבבת עם דאגה ונאמנות, כל זה כשהיא שוכבת כאן לצידי מוגנת בין זרועותיי.
"אוסקר! תתעורר כבר!" הקול העיר אותי מיד, וונסה עמדה בחדרי עם מין מדים מוזרים.
"מה קרה?, שאלתי בקול צרוד של בוקר.
"החלה התקפה על המכון! קדימה!" פקדה עליי והעיפה לעברי מדי ציד, התלבשתי במהירות כשהיא יצאה מהחדר. תפסתי את הג'קט שהיה בתוכו הפלאפון והמכשיר שנתנה לי ש.י.ל.ה ואת החרב שלי, יצאתי במהירות מהחדר ומהדירה הגדולה. הזאב על השטיח עמד על שני רגליו הקידמיות ונראה שהוא נוהם, הוא הביט ידר אליי כשעברתי על פניו לעבר המדרגות. הוא נתן לי תחושה של הגנה וכוח, ירדתי בריצה וקפיצה למטה. עם החרב שלופה בידי פרצתי לתוך הלובי, זאבים ובני אנוש נלחמים ביצורים המוזרים. זינקתי קדימה וערפתי את ראשו של אחד בתנועה מהירה של החרב לגרונו, עוד שלושה פרצו קדימה והורדתי אותם אחד אחד. קול פיצוח העצמות וריח דם סמיך ומין ריח מוזר ומצחין מליאו את הלובי, זאב אחד עמד מאחורי ובטעות העיף אותי מחוץ לבניין דך החלון. מבחוץ לא נראה דבר, כאילו הקרב לא התרחש בכלל.
"לחש הגנה." אמרה וונסה בשיניים חשוקות וראיתי את עגלי הזיעה על מצחה, היא החזיקה ביד אחת את הסמל הקדוש שלה וידה השנייה כוונה לבניין.
"אנחנו צריכים שתגרשי אותם, אנחנו לא נוכל להתגבר עליהם." ניקיתי חתיכות זכוכית ולכלוך ממדי הציד שלי, לא נראה שנחבטתי ברמדרכה חזק.
"אני לא יכולה לעזוב את הלחש, בני האנוש יראו אותנו." סיכון שאנחנו לא רוצים לקחת.
"תנסי להישאר בחיים." אמרתי ורצתי חזרה לכיוון הלובי קופץ דרך החלון ומשתנה לזאב, נחתתי על אחד היצורים וקרעתי את גרונו. ביללה אחת ארוכה וצורמת כל ילדי הירח השתנו לזאבים ותקפו בבת אחת, גל אדיר של זאבים שעט לעבר היצורים שלחמו בהם. נהימות הקרב וקולות השיניים על מתכת ועצמות היה מחריש וריח הדם מחריד, מעל הכל שמעתי יללת כאב מוכרת מידי. בריצה מהירה בדרך שפילסו לי זינקתי על אחד היצורים שעמד עם פגיון מגואל בדם מעל זאב חום עם עיניים חומות ובהירות, ליבי פעם בחוזקה ונהמה גרונית מזוויעה בקעה מגרוני וגרמה ליצור להרתע לאחור. זינקתי עליו ונראה ששאר היצורים עצרו במקומם כשנחתתי על חזהו של היצור, היצור המתועב הזה שהרג את פרקר. הזעם שגבר בתוכי גרם לי לאבד שליטה, הפכתי חזרה לאדם מחזיק את היצור מתחתיי. התחלתי להכות אותו באגרופיי החשופים, פניו העלו דם שחור מצחין שעיקצץ את עורי. פיו נפתח וכמו עיינו היה פשוט חור שחור ואינסופי של כלום, המשכתי להכות אותו עם דמעות בעיני ולב שבור.
"אתם! יצורים מתועבים! היעלמו מפני!!" הזעקה של דיינה הידהדה ברחבי כל הלובי, היא החזיקה בידה סמל כשל וונסה. הפסקתי עם המכות והבטתי במעשה ידיי, הזעקה שלי קרעה את השקט שהיה בלובי אחרי דבריה של דיינה. ציפורניי התארכו ושיספתי את גרונו של היצור, קרעתי את גופו לגזרים ונקמתי את מות חברי הטוב ביותר.
"אין לי מחילה למה שקרה כאן היום!" צעקתי וגרוני שרף במחאה "שלחי אותם לגיהנום דיינה." אמרתי ואור צורב יצאה מהסמל שהחזיקה דיינה בידה ועטף את כולנו בלובן טהור.