סיפורו של אוסקר-פרק 20: פטרול

הסתכלתי במראה על גבי ונקודה אדומה הייתה במרכזו, המקום בו כנראה האדם ההוא הזריק לי חומר לא מזוהה שלא הצליחו למצוא בגופי בבית החולים.
"אתה רוצה ליוי לפגישה שלך עם דניאל?" שאל ניק והסתובבתי אליו, לבשתי בחזרה את החולצה שלי ויצאתי מהשירותים לתוך החדר.
"בטח, קח נשק אבל." אמרתי ולקחתי את החרב שלי מסתיר אותה מתחת לג'קט ארוך ושחור.
"קצת קשה להסתיר קשת." אמר ואני חשבתי לרגע, הוצאתי את אחד מחגורות הנשק בארון שלי ושנינו הלכנו לחדר האימונים שכרגע היה ריק מאדם.
"את הקשת תלה על גבך, בזהירות לא לקרוע את המיתר. וקח פגיון בנוסף, ליתר ביטחון." אמרתי והושטתי לו את החגורה ופגיון עם גילופים מורכבים על הקט, הוא הביט עליהם לרגע וחגר את החגורה מכניס את הפגיון למקומו.
"אני רוצה להצתרף." אמר פרקר שעמד בדלת חדר האימונים, שנינו הבטנו בו והוא נכנס לחדר.
"אתה בטוח?" שאל ניק והוא הנהן במהירות, הוא לקח חרב מעוקלת עם להב רחב שזהר מעט והכניס אותה לנידן בחגורתו.
"אני פשוט רוצה להתרחק קצת." אמר ויצאנו מהבניין לכיוון המכון, דניאל קיבל אותנו כשנכנסנו.
"אני רואה שאתם לא יכולים לחכות לקצת אקשן הא בנים?" שאל בגיחוח ואני ניסיתי שלא לחשוב על קלרה.
"בטח אדוני, מלאים באדרנלין." אמר ניק ודניאל נשף בקול.
"בבקשה אל תקרא לי אדוני, זה גורם לי להרגיש זקן יותר ממה שאני רוצה." אמר וטפח את כתפו. "יש לי סידורים אחרונים עם המועצה ואז אתם תוכלו לצלול ישר לאקשן, בנתיים אני יכול להביא לכם משמרות בפטרול שמירה בסנטרל פארק. זה שטח משותף לערפדים וזאבים, ערפדים צמחוניים צדים שם בנוסף אלינו." אמר והוציא משהו משולחן הכתיבה שלו, הוא הושיט לי מפה מקופלת ובה מסומן המיקום של הפטרול.
"מצוין, לפחות משהו לעשות בלילות." אמר פרקר וחייך חיוך ערמומי.
"אני שמח שזה מלהיב אתכם, בזמן האחרון פעילות עויינת של ערפדים נמוכה מהרגיל. אז בזמן הקרוב זה כנראה יהיה האקשן היחיד שתקבלו." אמר דניאל והתיישב בכיסאו.
"אני לא בטוח בנוגע לזה, אבל תודה דניאל. זה מספר הנייד שלי, אני זמין כל הזמן. ברגע שהפגישה תקבע תתקשר ותודיע לי." אמרתי ונתתי לו דף שעליו משורבט המספר של הפלאפון שהיה בכיס הפנימי של הג'קט שלי.
"מציון, אני משאר שאני אראה אתכם בקרוב." אמר דניאל ויצאנו מהמכון לרחוב.
"זה אולי לא הרבה, אבל זה נותן לי סיבה לנשום אוויר מחוץ לבית." אמר ניק ונשם עמוקות את האוויר ברחובות העמוסים של שעת הצהריים.
"אני ממש מתגעגע לריצת הבוקר שלי," אמר פרקר "פשוט לצאת ליער להשתנות ולרוץ." אמר ומתח את ידיו מאחורי גבו.
"אתה יכול לצאת לרוץ אם אתה רוצה, פשוט יכול להיות שמישהו ירה בך בדרך." אמר ניק בגיחוח ופרקר דחף אותו קלות.
"שתדע שאני מהיר מאד, לא היו מצליחים לפגוע בי." אמר והכניס אתץ ידיו לכיס הג'ינס שלו.
"בטח." אמר ניק ופרקר הביט בו בבלבול.
"אתה חושב שאתה מהיר יותר?" שאל ואני חייכתי לעצמי, זה הולך להיות מעניין.
"אני פשוט אומר שאתה לא מהיר כמו שאתה חושב." אמר ניק ואני ניסיתי שלא לצחוק, זה הולך להיות מירוץ.
"היום בערב נראה, תתכונן לאכול אדמה ניק." אמר פרקר והצביע עליו בנימה מאיימת, אני הולך כל כך להינות היום בערב.

סיירה ודיינה הצטרפו לפטרול שלנו, אני עמדתי בצד אחד של הפארק עם סיירה ובצד השני היו דיינה, ניק ופרקר.
'מוכנים?' שאלתי בטלפתיה הלהקתית שלנו והתרכזתי בהם דרך העצים. שניהם מוכנים לרוץ ולהשתנות בזמן שדיינה שומרת על הסביבה, דואגת שלא יראו אותנו.
'היכון-' הם שניהם היו דרוכים ושריריהם מתוחים 'הכן-' שניהם נשמו עמוקות וחזיהם עלו וירדו באיטיות, 'צא!' קראתי בקול ושניהם פתחו בריצה מהירה קופצים מעל הנחל הקטן ומשתנים באמצע הקפיצה נוחתים על רגליהם ורצים במהירות בין העצים, פרוותו החומה בהירה של פרקר כמעט השתלבה עם העלים המתים על האדמה כשהוא וניק רצו אחד לצד השני צווארים צמודים.
'בנתיים אתם שניכם צמודים, לא נראה לי היה שווה לעשות תחרות.' אמרתי בחיוך זדוני וסיירה גיחחה לידי, עיניו הכחולות של ניק התרכזו והוא זינק קדימה במהירות עצומה. הוא השאיר מאחוריו את פרקר המופתע ועבר לידי במהירות, טפריו ננעצו באדמה כשהוא ניסה לעצור.
'אני חושב שמצאנו את הכוח שלך ניק,' אמרתי ופרקר הגיע כמה שניות אחריו עוצר ומשתנה חזרה לאדם. 'אתה הכי מהיר בלהקה.' אמרתי בחיוך והוא השתנה שוב לאדם מחייך בזדוניות ולוחץ לפרקר את היד.
"נתת פייט טוב אחי, אבל ראינו שאני מהיר יותר." אמר ופרקר תפח על שכמו.
"צודק, עכשיו לציד." אמר והפך שוב לזאב חוזר לדיינה.
"טוב, נהנתי מאד, אבל צריך לחזור למשמר. קחו את הצד המערבי יותר, אני אפטרל כאן." אמרתי ושניהם הנהנו והלכו לאיטם בשביל החצץ, התיישבתי על הספסל מאחוריי והבטתי סביב. ראיתי כמה ילדי ירח צדים, הם נראו מנוסים בציד בפארק הזה. הלילה עבר בשקט ועם אור ראשון של בוקר ילל ילד ירח לסיום הציד וכולם יצאו במהירות מהפארק כבני אדם, ילדי הלילה עזבו מזמן כדי לא להסתכן בשמש. הפלאון רטט בחוזקה בכיס הג'נס שלי ועניתי מבלי להסתכל על המספר, במחשבה שזה דניאל.
"שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע" אמר קול שהיה מוכר והעלה צמרמורת בגבי, "אנחנו באים זאב קטן." אמר הקול והשיחה נותקה.