סיפורו של אוסקר-פרק 18: לחשי לי
העיר אף פעם לא שקטה, משאית פרקה ארגזים וחביות לתוך בניין שנראה נטוש לחלוטין חוץ מכמה אנשים שהזיזו דברים בפנים וניקו אותו. המשכתי לללכת ברחוב עם הידיים בכיס הקדמי של הג'קט שלי, מיששתי את הנייר שוונסה הביאה ליוהרגשתי משהוא קר נצמד לגב שלי.
"תמשיך להתקדם כאילו לא קורה כלום, פשוט הצטרפתי אלייך." אמר קקול עמוק מאחורי וצמרמורת עברה במעלה עמוד השדרה שלי כשהבנתי שהוא מצמיד לגבי אקדח.
"אין לי כסף, בבקשה אני רק בביקור של המשפחה." אמרתי והוא צחק.
"אני לא כאן בשביל כסף ילד ירח, למרות שהכדור שלי מכסף. אני כאן בגללך, אתה מאד חשוב לנו אוסקר." הוא אמר והמשיך להוביל אותי במבוך סמטאות העיר, זיעה קרה ירדה במורד גבי.
"מי זה בדיוק לנו?" שאלתי והרגשתי את גופי מתחמם, רציתי להפוך לזאב ולברוח. עצרתי את עצמי, הוא ירה בי עם כדור הכסף.
"אתה עוד תדע, עכשיו זה לא ממש משנה. עצור כאן." הוא פקד עליי וסובב אותי אליו, הוא לבש ג'קט עם קפוצ'ון שהסתיר את פניו אך יכולתי לראות צלקת עובקרת על לחיו, שפתיו היו יבשות וחיוורות.
"אני לא יודע מה אתם רוצים אבל מה שזה לא יהיה אני מזהיר אתכם, יש לי כאן הרבה אנשים שיעשו הרבה כדי לעצור אתכם." אמרתי והוא חייך בערמומיות, הוא הסתיר את האקדח בתוך הג'קט.
"אתה מתכוון ללהקה הקטנה שהרכבת לעצמך נורכר?" שאל והתקרב עם פניו אליי "הם לא משתווים לכוחינו." אמר ורץ לתוך הסמטא, רצתי אחריו אך כשפניתי פנימה הוא כבר לא היה שם. רק ריח הבל פיו שנשאר באפי הזכר היחיד לקיומו, נסער צעדתי ברחוב מביט כל רגע מעבר לכתפי עד שהגעתי לבניין שבו שכנו.
"ברוכים השבים ציפור לילה, מה מביא אותך לביתינו הקט?" שאלה הלנה שישבה בספה לפני הטלויזיה שהיתה פתוחה על ערוץ טבע כלשהו עם תוכנית על זאבי בר ולא השמיעה קול, התנשמתי קלות כי עליתי במדרגות את כל העליה.
"אני… אני יצאתי." אמרתי בקול הכי רגוע שגרוני המכווץ הצליח להפיק, בלעתי רוק ברעש והלנה פשוט פנתה שוב לטלויזיה.
"מה שתגיד, לא משנה לי מה אתה עושה. אני כאן רק כי אחותי רצתה לבוא איתך, היא רואה בך מנהיג. אני לא יכלתי לתת לה ללכת לבד, היא פגיעה מידי." הבעת פניה נשארה קפואה כשאמרה זאת אך יכלתי לראות ניצוץ דאגה ורגש בעיניה החומות שנצצו עם השתקפות השלג מהתוכנית.
"אץ כאן כדי להגן עליה, ממה?" שאלתי והתקדמתי אליה, היא לא ממש האדם שארצה לספר לו על האדם שאיים עליי כרגע.
"מעצמה בעיקר, אבל לא נחסיר את כל הסכנות מחוץ לעיירה. שמעתי שערפד עתיק נרצח כאן על ידי מכשף עליון, לא הרבה פרטים מהרחובות." אמרה ואני התיישבתי לידה קורא בכתוביות שעל המסך.
"מצאת עוד להקות?" שאלתי ונשענתי לאחור עוצם את עיני.
"בעיקר רחוב, הם אמרו שזה בסדר לצוד בסנטרל פארק. אבל רק בשעות הקטנות של הלילה, ממש לקראת הבוקר. כדי שאנשים לא יראו אותך, יש להיזהר בדאונטאון. שם יש הרבה ערפדים שלא מכבדים ממש את ההסכמים של העיר, אנחנו צריכים לבוא לפני מועצת העליונים כדי להקבל אישור סופי. ה'ידיד' שלך קפץ ואמר לי למסור שהוא יקבע לנו פגישה בקרוב, הוא היה קצת נסער." אמרה בקול קפוא ואני נשמתי עמוקות, היא אולי לא הכי נחמדה בעולם אבל היא מועילה.
"תודה הלנה, אני מעריך את ההתענינות בעיר." אמרתי והיא נחרה בבוז וקמה מלידי סוגרת את הטלויזיה.
"מה שתגיד, אני הולכת לישון." אמרה והלכה לכיוון המסדרון, הדממה בסלון הופרה כשמונית ממורד הרחוב צפרה ואני פקחתי את עיני.
'אני צריך לקום עכשיו.' אמרתי לעצמי, קמתי באיטיות מנסה שלא להרעיש מידי.
"אתה קם מוקדם, או שרק חזרת?" שאלה דיינה מאחורי כשהגעתי לדלת חדרי, נשמתי עמוקות והסתובבתי אליה.
"חזרתי לפני כמה זמן, אני רוצה לישון דיינה." אמרתי והיא התקדמה אליי, הפיג'מה הרגילה שלה הוחלפה בכותונת לילה אדומה שהייתה שקופה מעט באזור הבטן.
"אתה ממש לא נראה טוב אוסקר." אמרה ואני מיצמצתי במהירות מרגיש את גרוני מתכווף יותר והניה לי קשה לבלוע, ראייתי התחילה להיתשתש וניסיתי שלא לאבד שיווי משקל.
"אני.. אני לא מרגיש ממש-" נפלתי לארץ מעולף והדבר האחרון ששמעתי היה את דיינה קוראת לעזרה ולוחשת את שמי.
תגובות (0)