סיפורו של אוסקר-פרק 16: ניפגש מתישהו

גרוני כאב ועיניי יבשו מהדמעות, קברתי את פניי בכרית וניסיתי להירגע. עיניי כנראה אדומות וכך גם אפי, לא רציתי לזוז.
"אתה צריך לקום אוז, אתה לא יכול להישאר כאן לנצח." אמרה נארה, לפעמים הכוח שלה מעצבן. נשמתי עמוקות והסתובבתי אליה, היא עמדה באמצע החדר והביטה בי בדאגה.
"את לא ממש הבן אדם הדאגן נארה, מי ביקש ממך לעשות את זה?" שאלתי וניגבי את פניי הלחות מהדמעות, היא ציחקקה והתקדמה. היא התיישבה על קצה מיטתי ואני התיישרתי ונשענתי על הקיר, היא ליטפה את המצעים הירוקים ודיברה.
"רוז ודיינה, בעיקר רוז אבל. היא חתיכת פייטרית, היא מאד חזקה." אמרה והראתה לי מכה על זרועה, חייכתי וגיחכתי קלות.
"כן, לא ממש כדאי להסתבך איתה. היא קצת יותר גבר מאישה, אתן יותר מידי דרמה." אמרתי והיא צחקה.
"גם אני לא ממש מתה עלינו, אבל מעדיפה להישאר מטופחת." אמרה והכתה קלות את כתפי, שנינו צחקנו ואני קמתי מהמיטה.
"תודה על הביקור, אני אצא מתי שארגיש שאני צריך." אמרתי ונשענתי קדימה ולוחש לה "תגידי את זה לרוז, היא תשתגע." היא צחקה והינהנה בראשה, היא פרשה את ידיה קלות לצדדים ונעלמה כלא הייתה. נכנסתי לחדר השירותים ושטפתי את פניי במים קרים, הבטתי בדמותי בראה ורציתי פשוט לישון את כל החוויה הזאת למקום סגור בתת-המודע שלי ולא להיזכר בהן לעולם. אבל כל פעם שסגרתי את עיניי ראיתי אותה שוכבת שם, וכשלא ראיתי אותה ראיתי את אבי שוכב ואוחז בידי הרועדת אומר לי לשמור על האהובות שלו ועל עצמי. אפילו לא שמתי לב שהוצאתי את הפלאפון מכיס הג'קט שלי עד שהבנתי שאני יושב מולו כבר רבע שעה, המספר של הטלפון שנתתי לאימי היה על הצג ולא ידעתי אם להתקשר או לא.

"הלו?" שאל הקול הרך של אימי, היא כנראה ישנה שנת צהריים.
"היי," אמרתי וקמתי מהמיטה "אני רק רציתי להתקשר ולומר שהכל בסדר." אמרתי ומשכתי באפי.
"אוסקר, אנחנו מאד מתגעגעות אלייך. אני שמחה שהכל בסדר איתכם, למה לא התקשרת עד עכשיו?" שאלה ושמעתי את דלת חדרה נפתחת בטריקה ואת הקפיצים של המיטה חורקים, מלאני עלתה על המיטה שלה.
"שימי את הטלפון על רמקול אמא, אני רוצה לדבר גם עם מלאני." חיוך עלה על שפתיי כשהיא הסתבכה עם הכפתורים ואז מלאני לקחה ממנה את המכשיר ושמה אותי על רמקול.
"אוזי!!" היא צרחה ואני צחקתי בקלילות "אני ממש מתגעגעת אלייך!" אמרה ואימי הרגיעה אותה.
"גם אני מתגעגע מל, אבל אני מבטיח שאני אחזור כשאני אסיים פה את העניינים." אמרתי, אני לא יודע אם באמת אחזור כשימעס לי מניו-יורק או שפשוט אמשיך למקום אחר.
"איך אתם מסתדרים שם? הכל בסדר עם המכון?" שאלה אימי, כך היא קראה לו מידי פעם.
"כן הכל מצוין, פגשתי את דודה קלרה." אמרתי ואימי לקחה את הטלפון והתעסקה שוב עם הכפתורים עד שהצליחה להחזיר אותו למצבו הרגיל.
"אוסקר, מה קרה לדודה קלרה?" שאלה אימי, היא תמיד יודעת לקרוא את הקול שלי. הכוח שלה עוזר לה בקטעים האלה, אפילו כשאני אלפיי קילומטרים ממנה היא עדיין יכולה לדעת מה אני מרגיש.
"הלכתי לרשום את הלהקה שלנו ורוחות ילדי לילה הופיעו, אני לא חושב שלבד. היא נהרגה בקרב." אמרתי וניסיתי להחניק את הדמעות, הקול שלי נשבר בסוף המשפט וגרוני כאב. אימי פלטה ענקה קצרה, כמעט יכולתי לראות אותה מתיישבת על הכורסא בסלון שעליו תמיד ישבה ומניחה את הטלפון על בירכיה בזמן שניגבה את דמעותיה.
"אתה… אתה הספקת לומר לה שלום?" שאלה ושמעתי את הצער והעצבות בקולה, שאפתי אוויר ועניתי לה.
"אני לא הספקתי, היינו במשרד של דניאל והיא הייתה בקבלה." אמרתי והצטערתי שלא חשבתי עליה לפני כן, אימי נשמה עמוקות וקמה ממקומה.
"אני צריכה לספר למלאני עכשיו, תודה שהתקשרת." אמרה והכלה ללכת שוב לחדרה, רצפת העץ חורקת תחת רגליה.
"זה בסדר, אני אתקשר כשאוכל. ביי, אוהב אתכם." אמרתי והיא השיבה לי אהבה וניתקה את השיחה, מחיתי את הדמעות מפניי והכנסתי את הפלאפון חזרה לכיס הג'קט. שטפתי שוב פניי וסידרתי את המצעים על המיטה שלי, התיישבתי על הרצפה כשראשי וגבי נשענים על דלת החדר.
'מה יהיה איתי?' חשבתי לעצמי וקמתי לאט, לקחתי קצת כסף מהתיק שלי ויצאתי מהחדר. אני משאר שהשעה עכשיו הייתה מאוחרת כי אף אחד לא היה מחוץ לחדרו, יצאתי מהבית והלכתי לאן שרגליי לקחו אותי עד שעמדתי מחוץ לבר שנראה קצת נטוש בדאונטאון ניו-יורק. נכנסתי אליו והתיישבת ליד הבר, ברמנית ניגבה כוסות ונעמדה מולי.
"רוצה משהו?" שאלה אותי, היא לבשה חולצה שחורה שתייתה צמודה לגופה והבליטה את קימוריה, כנראה הבוס שחה חושב שזה יגביר מחירות.
"אני לא בגיל שתייה אז בנתיים רק בירה שחורה ללא אלכוהול." אמרתי והיא פתחה לי בקבוק זכוכית מגישה לי אותו, הייתי היחיד בבר ונראה כאילו היא בתהליכי הסגירה שלו.
"אנחנו סוגרים עוד רבע שעה, אז…" אמרה בחיוך והבנתי את הרמז, לגמתי לגימות גדולות מהמשקה וכשסיימתי אותו הבאתי לה שטר של עשרים דולר.
"תשמרי את העודף, טיפ." אמרתי בחיוך כובש והיא החזירה אחד.
"תודה, אתה חדש בעיר? הבר הזה די מקומי ולא ראיתי אותך עד עכשיו." היא נראתה קצת צעירה, בת 21 בקושי.
"פעם גרתי כאן, עכשיו חוזר שוב." אמרתי בחיוך והיא לקחה את הבקבוק הריק מהבר.
"אני מניחה שאני אראה אותךבפעם אחרת?…" שאלה ואני חייכתי.
"אוסקר, אבל את יכולה לקרוא לי אוז." אמרתי והיא חייכה.
"אז נתראה מתישהו אוסקר, אני וונסה." אמרה בחיוך ואני פתחתי את דלת היציאה והרוח הקרירה של השעות הקטנות של הלילה ציננה את לחיי.
"נתראה מתישהו, וונסה." אמרת ויצאתי החוצה, הכנסתי את ידיי לכיסים וניסיתי למצוא את דרכי חזרה הבייתה.