סיפורו של אוסקר-פרק 15: מצטער

לא רציתי לקום מהמיטה, התעלמתי מהדפיקות הרמות על דלת חדרי ורק ניסיתי לא לבכות.
*כמה שעות לפני כן*
"אז אתה מנהיג להקה משלך עכשיו אוסקר?" שאל דניאל ואני הנהנתי, הוא גיחך והוציא מחברת עם עטיפת עור שחורה ועבה.
"אנחנו רוצים להירשם, לקבל משימות אולי?" שאמרתי והזדקפתי, התקרבתי אליו והוא פתח את המחברת.
"כמה זאבים אתם?" שאל והוציא עט ממגירה בשולחן שלו, רוז התקרבה אליי והזדקפה בהתגוננות.
"אנחנו ביחד אחד עשר זאבים, אבל אנחנו יכולים לצאת למשימות עם פחות אנשים." אמרתי ורוז ניסתה לומר לי משה אבל דחיתי אותה.
"מעולה, כמה זמן אתם מתכננים להישאר כאן?" שאל וכתב במחברתו, ניסיתי להציץ פנימה אבל לא הצלחתי לראות כלום.
"בעיקרון אנחנו כאן לזמן בלתי מוגבל, אנחנו נודיע לך כשנקבע את מסגרת הזמן." אמרתי ורוז משכה בחולצתי, הסתובבתי אליה ברוגז. "מה את רוצה רוז?!" שאלתי בעצבנות והיא הפנתה את מבטי להיכן שאמורה להיות הדלת.
"תתכופף!" צעק דניאל ושנינו השתתחנו על הרצפה, הוא זרק פגיון כסוף לעבר צל שזחל על התקרה מעל הפתח. שלפתי את החרב שלי וזינקתי לעבר הפתח שממנו זחלו עוד יצורים לתוך החדר, רוז יללה בקול והפכה לזאבה בעלת פרווה זהובה ועיניה הכחולות הפכו אפורות. תקפתי את אחד היצורים עם חרבי והוא צווח בקול מחריד, הוא התפתל מכאב ואז הפסיק לזוז בו בעת.
"תיזהר אוז!" צעק דניאל וראיתי את אחד מהיצורים מזנק עליי מהקיר הסמוך, הרמתי את חרבי התגוננות והיא נתקעה עמוק בבטנו. הוא ניסה לנשוך אותי עם שיניו החדות כתער אבל הרחקתי אותו ממני והוצאתי את חרבי מבטנו, הוא דימם ופירכס על הרצפה עד שמת.
"מה אלה?" שאלתי בצעקה את דניאל שהחזיק קלשון שצץ מהאוויר, הוא שיפד את אחד היצורים והעיף אותו על קבוצה של אחרים.
"רוחות, רוחות של ילדי לילה." אמר ותקע את קלשונו בבטן של אחד הרוחות.
"חשבתי שהם פשוט מתפוררים, שאין להם נשמה." אמרתי בחשיקת שיניים כשהדפתי עוד אחד מהרוחות, רוז זינקה על קבוצה וקרעה אותם עם שיניה החדות.
"יש להם נשמה בדיוק כמו לך ולי, רק שהרוחות שלהם קצת יותר גשמיות מאחרות. והם מחפשים דם של יצורים בעלי קסם, כמו ילדי ירח או ילדי לילה אחרים." אמר והעיף עוד רוח, הם לא מפסיקים להיכנס.
"רוז סגרי את הדלת, או תחסמי אותה. פשוט תמנעי מעוד רוחות להיכנס לכאן!" צעקתי לה והיא זינקה לתוך חדר הקבלה, רצתי כיוונה והגנתי אליה מהרוחות. היא גררה את דלפק הברזל לכיוון הפתח וחסמה אותו מאחוריה, אחד מהיצורים קפץ על גבה כשלא הבטתי ונשך אותה. קול יללת כאב פרץ מגרונה והיא התנערה בחוסר שליטה, אני תלשתי את היצור מגבה והוא השאיר צלקת נשיכה מכוערת על גבה. שיספתי את גרונו של הרוח וזרקתי אותו רחוק, רוז עדיין התפתלה מכאב ובילבול.
"יש להם רעל בנשיכה, יש לי מטה ריפוי בארון שם." אמר דניאל והצביע לעבר דלת, הכנסתי את החרב שלי לנידן שלה והפכתי לזאב.
'אל תדאגי רוז, הכל יהיה בסדר.' אמרתי לה והיא לא ענתה לי, זינקתי קדימה מפלס את דרכי בין הרוחות מעיף אותם לצדדים ופורץ את הארון. ראיתי את המטה מיד ותפסתי אותו בין שיניי, זינקתי החוצה מעל כמה רוחות והתקדמתי לעבר רוז ששכבה נושמת נשימות רדודות ומהירות ועיניה מביטות לכל עבר בבהלה. השתנתי חזרה לאדם ודניאל התקרב אלינו, הוא הדף את הרוחות כשאני הפעלתי את המטה. אור לבן כסוף יצא מהמטה ועטף אותה, הוא התמקד על הפצע שלה וגרם לו לזרוח. הנשימות שלה חזרו להיות רגילות והיא מיקדה את מבטה בי, עיניה שידרו הכרת תודה ואהדה. חייכתי אליה וקמתי על רגליי שולף שוב את חרבי ונלחם לצד דניאל, רוז זינקה על אחד הרוחות האחרונות ואז דלפק הברזל נפרץ. עוד כמה עשרות רוחות נכנסו ואז ראיתי מאחור מישהו עם חרב בידו האחת ושוט בשנייה, הוא רץ פנימה וזינק על אחת הרוחות. פניו היו מוסתרות מאחורי צעיף שחור שהסתיר הכל חוץ מעיניו שנראו כמו שילוב של ירוק וכחול, הוא שיסף את דרכו אלינו דרך רוחות ואנחנו הרגנו את אלה שנשארו. רוז זינקה לפנינו ונהמה על האדם בעל הצעיף, אני לא הנחתי את חרבי והתקדמתי אליו.
"מי אתה?" שאלתי ודניאל התקדם לידי, הוא הניח יד על כתפי ואז האדם הוריד את הצעיף מפניו.
"אני מקס, ותודה זאת לא מילה גסה." אמר ונעץ מבטים ברוז, היא הביטה ישר בעיניו והשתנתה חזרה לצורתה האנושית.
"תודה, עכשיו מה אתה רוצה?" שאל דניאל וחצץ בנינו, הוא עזב את הקלשון והוא נעלם לאוויר.
"אין על מה, ראיתי שאתם בצרות אז רציתי לעזור. עכשיו זה כבר לא מנומס לעזור לאנשים בצרה?" שאל בסרקסיות ורוז הביטה לתוך עיניו עדיין, היא מנסה לשלוט עליו אבל נראה שזה לא משפיע עליו.
"ילדה חמודה, זה לא יעבוד לך. אני גם יודע לעשות את הטריקים הקטנים האלה, אני חסין." אמר ורוז הרצינה את מבטה והזדקפה, היא נעמדה לידי ודניאל המשיך לדבר.
"מה אתה רוצה מקס?" שאל ושילב את ידיו על חזהו המתוח, מקס חיכה את עמידתו ודיבר בקול מאד עמוק.
"רק עבתי כאן וחשבתי שאולי אני אהרוד כמה רוחות היום, מה נראה לך שאני רוצה? אני רוצה להצטרף ללהקה הרשמית של ניו-יורק." אמר והביט סביב, "המקום לא נראה משהו אבל." הוא הרתיח את דמי.
"אם אתה כזה כפוי טובה אולי לא כדאי לך להיות בלהקה, אבל אני רק מציע." אמרתי והוא הביט בי בכעס, הוא התקדם אליי אבל דניאל עצר אותו.
"אני ארשום אותך ללהקה, אבל לא כרגע." אמר ומקס הלך אחורנית, הוא השתחווה קלות והתחיל לצאת מהחדר.
"תקרא לי כשאתה מעוניין במישהו בעל כוחות גדולים, לא כמו שניי הילדים שיש לך כאן." אמר ויצא מהבניין.
"קלרה, לא…" אמר וכרע בדרך ליד האישה שישבה מאחוריי הדלפק, צווארה היה קרוע והיא שכבה בתוך שלולית מדמה.
"אני מצטער דניאל, אני ממש מצטער." אמרתי והתקדמתי מעט אליו.
"זה בסדר, זאת לא אשמתך. אני רק… היא הייתה מאד קרובה אליי, אתה אומר לי שאתה לא מכיר אותה?" שאל והביט בי, עיניו היו אדומות מבכי. אני הנדתי בראשי לשלילה והוא הביט בי מופתע, הוא קם והסתובב אליי.
"זאת דודה שלך, זאת היא אחותו של אביך. אתה לא מכיר אותה, לא זוכר אותה?" שאל והתקדם אליי, הבטתי בגופתה השכובה שם. הבטתי טוב בתווי פניה וגופה, נזכרתי.

"אמרת שאני יכול לקבל עוד ממתק אם אני אסיים לפני שאת תחזרי, הבטחת." אמרתי לאימי כשנכנסה הבייתה עם דודתי קלרה ואבי, היא ליטפה את ראשי והביאה לי עוד שוקולד.
"את מפנקת אותו קצת יותר מידי סילביה." אמרה קלרה ואבי דחף אותה קלות, היא צחקה וכך גם הוריי.
"אולי, אבל הוא הבן שלנו." אמר אבי וטפח קלות על כתפי, קלרה הביטה בי באושר.
"שתדע אוסקר, אני תמיד אפקח עלייך עין. בכל מקום שתהיה אני אשמור עלייך, אני רואה הכל אוזי." אמרה ואני חיבקתי אותה חזק, היא חיטפה את ראשי.
"אני אוהב אותך דודה קלרה." אמרתי והיא חיבקה אותי.
"גם אני אוהבת אותך אוסקר." אמרה ונשקה לראשי.

"דודה קלרה, לא ראיתי אותה מאז גיל שלוש." אמרתי ונפלתי על בירכיי לידה, שיערה היה מפוזר ומלא בדמה.
"אני מצטערת אוז." אמרה רוז והניחה יד על כתפי, אני צריך להיות חזק. אני לא יכול לבכות, לא עכשיו.